<h1>פירוש המיוחס לרבינו חננאל על נדה</h1>
<h2>דף טו:</h2>
קסבר וסתות [דאו]ריתא. ורבה בר בר חנה אמר אפילו יש לה ווסת לימים בלא קפיצות, מותרת, אלמא קסבר ווסתות דרבנן. אמרו משום ר' יוחנן, אשה שיש לה ווסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה, ול[א א]מר ר' יוחנן אלא כגון האי דספק ראתה ספק לא ראתה, ואי ראתה אימור טבלה, אלא כגון יולדת וכיוצא בה דגזיזה למיטבל, דודאי היתה טמאה אין בעלה מחשב ימי לידתה ובא עליה, דדילמא לא טבלה, ואין ספק טבלה מוציא מידי טמאה ודאי. ומקשינן, ואין ספק מוציא מידי ודאי, והתניא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות כול', כדכתיב [יואל א'] נהרסו ממגורות. ופרקינן, התם ודאי ודאי הוא, חזקה ה[וא] על חבר שאין דבר שאינו מתוקן מצוי תחת ידו. איבעית אימא ספק וספק הוא, דדיל[מא] כר' הושעיה, דאמר מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. ואכתי אין ספק מוציא מידי ודאי, והתניא אמר ר' יהודה מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון שהיטילה נפל לבור כול', [ט"ז א'] ופרקינן כיון דמצוין חולדה ופרדלס מצויין שם ודאי גררוהו מעיקרא. לידע לזכר או לנקבה, פי' לטמאה לזכר ארבעים ולנקבה ששים.
<h2>דף טז.</h2>
בעא מיניה רבא מרב נחמן, ווסתות דרבנן או דאורייתא, ולא פשט ליה בהדיא דאוריתא או דרבנן.
איתמר, אשה שיש לה וסת והגיע עת ווסתה ולא ראתה ובסוף בדקה, אמר רבה בדקה ומצאה טמא טמאה טהור טהורה, ושמואל אמר אפילו מצאה טהור טמאה, מאי טעמא אורח בזמנו בא, ואוקמה רב נחמן בר יצחק בווסתות גופיהו פליגי, רב סבר ווסתות דרבנן ושמואל סבר דאורייתא. אמר רב ששת כתנאי, ר' אליעזר אומר טמאה נידה ר' יהושע אומר תיבדק (וקם רב כר' יהושע וכחכמים דסבירא להו ווסתות דרבנן), פיר' תיבדק אם מצאת טמא היא טמאה, ואם לאו טהורה, והני תנאי נמי כי הנו תנאיי, דתניא ר' מאיר אומר טמאה נדה וחכמים אומ' [תבדק], וקם רב כר' יהושע וכחכמים דסבירא להו ווסתות דרבנן, ושמואל קם כר' אליעזר וכר' מאיר, וקימא לן כרב. לימא נמי הני תנאיי כי הני תנאיי, דתניא הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה דברי רבן שמעון בן גמליאל, ר' אומר אם יש לה וסת חוששת לווסתה, ודחי רבינא ואמר לא, דכולי עלמא ווסתות דרבנן ובמקור מקומו טמא פליגי, רבן שמעון בן גמליאל סבר אשה טהורה היא, מיהו דם דאתה דרך מקור וטמא, ור' אומר אי חיישת לווסתה אשה נמי תהיה טמאה, אי לא חיישת לווסתה מקור' מקומו טהור, הא הדם היוצא מן המעיין של מקור הוא טמא, אבל המקום בלא דם טהור הוא.
<h2>דף טז:</h2>
מתני'. בית שמאי או' צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש או תשמש לאור הנר, ובית הלל אומ' דיה שני עדים כל הלילה. תניא, אמרו בית שמאי לבית הלל, לדבריכם שאתם אומ' דייה שני עדים כל הלילה, ניחוש שמא תראה כחרדל בבדיקת ביאה ראשונה ותחפנה שכבת זרע של ביאה שנייה, אמרו להן בית הלל לדבריכם נמי ניחוש שמא עד שהרוק לתוך הפה, כלומר עד שהלחלוחית של תשמיש (ל)[ב]תוך הפה נימוקה אותה הטיפה והלכה לה, אמר' להן אינה דומה נימוקה פעם אחת לנימוקה פעמים, תניא אמר ר' שמעון, רואה אני דברי בית שמאי, אמרו לו [תלמידיו].0...
<h2>דף יט.</h2>
(לידה) [נידה] הכל טמא למה לי למכתב בין דם לדם, אלא שמע מינה שיש דם טמא ודם טהור, ואי זה הוא הטמא האדום, כי הוא הנקרא דם, מדכתיב [מלכים ב' ג'] ויראו מאב מנגד את המים אדומים כדם, ואימא אין דם טמא אלא אדום בלבד, שאר דמים מנין, פירש בתלמ' ארץ ישראל [פ"ב ה"ה] אמ' ר' יהושע בן לוי כת' דמיה דמיה, כת' [ויקרא כ'] והיא גלתה את מקור דמיה וכת' [שם י"ג] וטהרה ממקור דמיה, ללמדך שאין דמים טמאים אלא ארבעה, הרי כאן ארבעה. ואי קשיא לך, והא אנן חמשה תנן, האי שחור אדום הוא אלא מפני שלקה השחור, תניא נמי הכי, שחור כחרת עמוק מיכן טמא דיהא מיכן אפילו ככוחל טהור, ושחור זה לא מתחילתו הוא שחור אלא לכשנעקר הוא משחיר.
ומקשינן לבית שמאי דמוסיף, כלומר דמטמא דם שהוא כמימי תלתן וכמימי בשר צלי, הרי שיתה מיני דמים, לית ליה, כלומר לא דריש דמיה דמיה הרי כאן ארבעה, ופרקינן, לעולם אית ליה, ואמ' לך הני נמי אדומין היו ולקו כמו שלקה דם השחור כדקאמרן, ועקביה בן מהללאל דמטמא דם הירוק, איהו נמי דריש דמיה דמיה וקסבר תחילתו אדום היה ולקה ונעשה ירוק.
<h2>דף יט:</h2>
וחכמים מטהרין. אקשינן, למה לי למתנא וחכמים מטהרין, הא תנן חמשה דמים טמאין ותו לא, מכלל ששאר הדמים טהורין, ופרקינן, אי מרישא דמתניתין הוה אמינא אינן טמאין לשרוף עליהן תרומה אבל תולין, קא משמלן בסיפה מטהרין לגמרי.
ר' מאיר אומר אם אין מטמא משום כתם לטמא משום משקה. אמר ר' יוחנן, ירד ר' מאיר לשיטתו של עקביה בן מהללאל, והכי קאמר להו לרבנן, נהי היכא דחזיא דם ירוק מגופה מעיקרא אינו מטמא דהא אין עיקרו אדום, אבל היכא דחזיא מעיקרא מגופה דם אדום והדרא חזיא בתר הכי דם ירוק תטמא, מידיה דהוה אמשקה זב וזבה דלא גרע מרוק, דכת' [ויקרא ט"ו] וכי ירוק הזב בטהור, ורבנן ב[כל] משקה לטמא דומיא דרוק, מה רוק מתעגל ויוצא אף כל משקה מתעגל ויוצא, לאפוקי האי דם ירוק דשותת יוצא ולא מתעגל, אי הכי שפיר קא אמרו ליה רבנן לר' מאיר, א[לא] הכי קאמר להו וכול' ודברים פשוטין הן, אלא הכי קאמר להו ר' מאיר לרבנן אלפוה בגזירה שוה שיהיה דם ירוק מכשיר זרעים, כת' הכא שלחיך פרדס רמונים וכת' התם ושולח מים על פני חוצות, ורבנן אמרו לו, אדם דן קל וחומר מעצמו ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו, וזה לא קיבלנו בגזירה שוה.
ר' יוסי אומר לא כך ולא כך, פיר' דם ירוק אינו מטמא לא משום כתם ולא משום משקה, ואוקימנה מאן תנא קמא ר' יוסי, ולא הוצרך פעם שנייה להזכירו אלא להודיע כי התנא קמא הוא ר' יוסי, וכל האומר דבר משום אומרו מביא גאולה לעולם, כמו שאמרה אסתר למלך בשם מרדכי [מגילה ט"ו ע"א].
מתני', איזה הוא האדום כדם המכה. אמר רב יהודה אמר שמואל כדם השור בתחילת הבאת הסכין בצואר השור לשחיטה, למעוטי שאר שחיטה דלא. עולא אמר כדם צפירא חייא, ומיבעיא לן האי חי חי ממש הוא ולמעוטי שחוטה, או דילמ' האי חייא בריאה היא ולמעוטי כחושה, תיקו. זעירי אמר ר' חנינה כדם מאכולת של ראש. אמי ורדינאה אמר ר' אבהו כדם אצבע קטנה שליד, של יד בחור עד בן עשרים שלא נשא, שנגפה אצבעו וחייתה וחזרה ונגפה, ומותבינן עליה מיהא (דתנן) [דתניא] בפרק הרואה כתם [נ"ח ע"ב] תולה [בקילור].0...
<h2>דף כ.</h2>
להימנות בכל למעוטי ל... הם בלבנים ואני בשחורין כאבל בין החתנים, לבנים שמא לא אזכה, אלא יקברוני בכלים האוליירין, אלמא לאו שחורין נינהו, ופרקינן, כלים האוליארין לבושי דידהו [שחורין] גלמי דידהו סומקי, (וכן) [וכי] אמר ר' יוחנן בלבושי. ואמר רב יהודה אמר שמואל, וכולן אין בודקין אותן אלא על גבי מטלית לבנה, א[מרינן הא] בשאר מיני דמים, אבל הדם השחור אין בודקין אותו אלא על גבי עור אדום, כלומר רואין אותו על גבי עור אדום, אם דומה להרת טמא הוא ואם דומה לזפת טהור הוא, וכן כולן כיוצא בהן, רב אשי אמר בשחור גופיה פליגי, ושמואל אמ[ר] במטלית לבנה, ור' יצחק בר אבדימי אמר על גבי עור [אדום]. אמר עולא וכולן עמוק מיכן טמא, דיהא מיכן טהור, רמי בר אבה אמר חוץ משחור, שאפילו דיהא מיכן טמא, אי הכי מאי אהני שיעורא דרבנן דאמרי כהרת וכיוצא בו, ופרקינן למעוטי דיהא, [דדי]הא בשחור שהוא ט[הור], אבל דיהא עצמו טמא, איכא דאמרי אמר רמי בר אבה וכולן עמוק מיכן טהור דיהא מיכן טהור חוץ מן השחור, שעמוק מיכן טמא דיהא מיכן טהור, להכ[י מהני שיעוריה] דרבנן. בר קפרא אומר וכולן עמוק מיכן טמא דיהא מ[יכן] טהור, בר קפרא אעמיקו ליה בדם שהוא טמ' וטיהרו אדיהו ליה וטיהרו, אמר ר' חנינה כמה נפיש גוור[א] דעביד כשמעתיה, כלומר סמיך אגמריה, אע"ג דאיכא [מ]אן דפליג עליה.
כקרן כרכום כברור שבו. תאנא לח ולא יבש טמאינן לה. אמר אביי בענן קרן כרכום דתלתא דארי, וכל דארא תלתא תלתא טרפי, נקטינן דרא מיצעא דטרפא מיצעא, דמשכחת לה לדברי הכל בתחתון ולא בעליון, פיר' אמצעי לגבי עליון תחתון הוא ולגבי התחתון הוא עליון, וכן פירושה דהני מתניתא כולה. כי אתו לקמיה דר' אבהו אמר להו בגושיהן שנינו, פיר' בעפרם.
כמימי אדמה מבקעת בית כרם ומציף עליה מים. מתניתין ר' מאיר היא [דאמר] מבקעת מים כרם. תניא כמימי אדמה מביא אדמה שמנה מבקעת בית כרם ומציף עליה מים כקליפת השום, ואין שיעור למים ואין שיעור לעפר, ואין בודקין אותן צלולים אלא עכורין, צללו חוזר ועוכרן, וכשעוכרן אינו עוכרן ביד אלא בכלי, ואמרינן בדיקה ודאי במנא כגון כוס, למעוטי דלא לירמינהו בידיה ולעכרינהו, מיהו כי עכיר להו בכוס במני עכיר להו ולא ביד, או דילמא אפילו ביד, ועלתה בתיקו, כי אתא לקמיה דרבה בר אבוה אמר להו במקומה שנינו. ר' חנינה פלי קורטא דגרגישתא, פיר' גילה חתיכה דגרגישתא, לייט עלה ר' ישמעאל ביר' יוסי באסכרה תהא מיתתו כל הבודק בענין הזה.
<h2>דף כ:</h2>
ר' חנינה הוה חכים, טובא עביד הכי, כולי עלמא דלא חכימי לית להו למעבד הכי, אמר ר' יוחנן חכמתיה דר' חנינה גרמא לי דלא איחזי דמא מטמינא מטהר מטהרנא מטמא, אמינא בדעתאי לא ידענא למיחזי דמא, אמר ר' אלעזר אנא אמינא, ומה ר' חנינה שהוא ענותן סגיא (לא) נחית נפשיה לספיקא חז[י אנ]א [לא אחזי], ענותנותיה [דר' חנינה] גרמא לי למחזי דמא. ר' אלעזר מרה דארעא דישראל [כי הוה מק]לע לאתריה דרב יהודה לא הוה חזי דמא, ואמאי קרו ליה [מרא] דארעא דישראל, דההיא איתתא דאתיא דם לקמיה דר' אלעזר והוה יתיב ר' אסי קמיה, אמר לה האי דם חימוד הוא, בתר דנפקא איטפל לה ר' אסי שאלה אמרה ליה בעלי היה בדרך וחימדתיו, קרי ר' אסי עליה דר' אלעזר סוד ד' ליריאיו ובריתו להודיעם.
אמר ר' זירא טיבעא דבבל גרם לי דלא איחזי דמא, אמינא ומה רבא דידע בטיבעא לא חזי, אנא דלא ידענא בטיבעא כל שכן דלא איחזי.
איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרא שיתין מיני דמא לקמיה דרבא כולהו אמרינהו, [וד]בתרא דם כינים הוה ולא הוה ידע ליה, [אסתייע] מלתא אשלח סריקותא מקטלא קמלי אמרה [לברא חזי] יהודאי בתוני דליבא יתבי, פיר' בחדרי הלב יושבים יודעים הנסתרות.
אמר רב יהודה, מריש הוה חזינא, כיון דאמרא לי אימיה דיצחק ברי טיפתא קמיתא דחזינא מן דמא, לא איתינן לה קמיהו דרבנן לא חזינא, אבל טמאה לטהרה ודאי חזינא. ילתא איתאי דם לקמיה דרבה בר בר חנה וטימא לה, לקמיה דרב יצחק בר רב יהודה ודכי לה, והיכי עביד הכי, והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר, אסר אין חבירו רשאי להתיר, אמרי רב יצחק מעיקרא דכי לה והדר טימא, אמרא ליה כל יומא ויומא הוית מטהר לי כי האי גונא, והאידנא חשיש את בעינך ולא חזי לך שפיר, הדר דכי לה, ויש אומ' ילתא על רב נחמן בעלה אמרה, דמים מטהר לי כל יומא, והאידנא חש בעיניה, ומי מהימנא, אין, והתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואיבדתיו, ודחינן, התם נאמנת דליתיה לדם קמן, הכא איתיא קמן. איבעיא להו כזה התיר לי חכם פל' מהו, תא שמע נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואיבדתיו, ודחינן שאני התם דליתיה לדם קמן, הכא דאיתא קמן מאי, ופשטנא מעובדא דילתא כול' כדאמרן לעילא, ואסיקנה כיון דאמרא ליה כל יומא הוה מטהר לי בכי האי גוונא, והאידנא חשיש בעיניה הדר דכי לה, אלמא מהימנא אע"ג דאיתיה לדם קמן, ואמרינן לא, רב יצחק בריה דרב יהודה אגמריה סמך, פיר' כר' יהושע בן חנניה בהמפלת דמות נחש [להלן כ"ד ע"ב] דשאילה אתו כלת חנינה, ואמר לה אמו טהורה לידה, אמרה ליה והלא משמך אמרה חמותי שאמרת לה אמו טמאה לידה, ומזה הטעם הואיל וגלגל עינו דומה כשלאדם, מתוך דבריה נזכר ר' יהושע ההלכה כול'. רבי ראה דם בלילה וטמאו, ראהו ביום וטיהרו, המתין שעה אחת וראהו וחזר וטימא, פי' ראה הדם בלילה ונראה לו בחדידותיה וטימא, בבקר ראהו כי פכיחותיה, אמר הכי הוה גם בלילה וטיהרו, המתין שעה וראהו דהי ומפכח, אמר שמע מינה בליליא כדחזאי ליה בחדידותיה הוה וטמא, והאי דחזיתיה בצפרא בפכיחותיה, בתר חדידותיה מפכח ואזיל והוא כבר יבש וטמא, ואמר אוי לי שמא טעיתי, ומתמהינן, שמא טעה, ודאי טעה, דתניא אל יאמר חכם אילו הוה לח היה כהרת השתא דיבש הוה כזפת, אלא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אם לח אם יבש יבדוק בשיעורא דרבנן, ופרקינן רבי מעיקרא טימאהו, וכיון דחזא דאישתני בצפרא אמר האי טהור הוה, ומשום דהוה ליליא לא חזיתיה שפיר, כיון דחזי כל דנגה ליה יומא משתני אמר האי מעיקרא טמא הוה ופכוחי הוה מפכח ואזיל. רבי בדיק לאור הנר, ר' ישמעאל ביר' יוסי בדיק ביום המעונן בין העמודים, אמר רמי בר שמואל וכולן אין בודקין אותן אלא בין חמה לצל, רב נחמן אמר בחמה ובצל ידו.
<h2>דף כא.</h2>
כמזג שני חילקי מים ואחד יין מן היין השרוני. תאני יין כרמלי נידון כשרוני, שגם הוא אדום, פיר' כרמלי ושרוני שמות מקומות הן, חי ולא מזוג חדש ולא ישן, ואין בודקין אלא בכוס של טיבריה, דאפילו כוס מחזיק לוג עושין אותו (מסנא) [ממנה] דקליש וידיע ביה טפי.
המפלת חתיכה, אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה, ר' יהודה אומר בין כך ובין כך טמאה. אמר רב יהודה אמר שמואל, לא טימא ר' יהודה אלא בחתיכה של ארבעת מיני דמים, דעביד דם קריש והוי חתיכה, ורבנן סברי לא, אבל של שאר מיני דמים [טהורה], ור' יוחנן אמר של ארבעת מיני דמים דברי הכל טמאה, של שאר מיני דמים דברי הכל טהורה, לא נחלקו אלא שהפילה ואינה יודעת מה הפילה כול'. איני, והתניא המפלת חתיכה אדומה או שחורה או ירוקה או לבנה, אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה, ר' יהודה אומר בין כך ובין כך טמאה, קשיא לשמואל בחדא, דאמר בחתיכה של שאר מיני דמים לא טימא ר' יהודה, וקתני הכא במתניתא ירוקה ולבנה ופליג ר' יהודה ומטמא, וקשיא לר' יוחנן בתרתי, חדא דאמר של ארבעה מיני דמים דברי הכל טמאה ובמתניתא קתני בחתיכה אדומה ושחורה ופליגי רבנן ואמרי אם אין עמה דם טהורה, ותוב ר' יוחנן אמר שבשאר מיני דמים דברי הכל טהורה ובמתניתא קתני ירוקה ולבנה ומטמא ר' יהודה. ואוקמה רב נחמן בר יצחק למתניתין באיפשר לפתיחת הקבר, פיר' פתיחת הרחם, בלא דם פליגי, ובפלוגתא דהני תנאיי, דתניא קישת שני ימים ובשלישי הפילה ואין יודעת מה הפילה, [כ"א ב'] הרי זו ספיק לידה ספיק זיבה, מביאה קרבן ואינו נאכל, ר' יהושע אומר מביאה קרבן ונאכל, לפי שאין לנפלים קושי, לפיכך היא זבה גמורה, שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ר' יהודה כר' יהושע, ליש' אח' אמ' לה, אלא אמר ר' יוחנן באפשר לפתיחת הקבר בלא דם פליגי כול'.
<h2>דף כא:</h2>
תנו רבנן, המפלת חתיכה, סומכוס אמר משום ר' מאיר קורעה, אם יש בה דם טמאה ואם לאו טהורה כרבנן דאמרי איפשר לפתיחת הבשר בלא דם, ועדיפא מדרבנן, דאילו רבנן אמרי אם יש עמה דם, עימה אין בתוכה לא, ור' מאיר אמר אפילו בתוכה. תניא אידך, המפלת חתיכה ר' אחא אומר קורעה, אם תוכה מאדים כול', פיר' ר' מאיר דאמר אפילו אין עמה (אם) [דם], ועדיפא מדר' מאיר, דאילו ר' מאיר אמר אי איכא בתוכה דם אין, ואי לא [טהורה, ואיהו קאמר דאף מאדים ואין שם דם ממש נמי] טמאה. תניא אידך, המפלת חתיכה ר' בנימין אומר קורעה, אם יש בה עצם טמאה לידה ואם לאו טהורה. אמר רב חיסדא, ובחתיכה לבנה, [ותניא] כואתיה דרב חיסדא, אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, המפלת חתיכה קורעה, אם יש בה דם אגור טמאה ואם לאו טהורה, כמאן כר' מאיר, וקילא מדכולהו.
בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא, הרואה דם בשפופרת, כגון שנתנה פי השפופרת בתוך החדר במקור ונמצא דם שותת ויוצא דרך השפופרת מהו, דם יהיה זובה בבשרה אמר רחמנא והאי לא נגע בבשר, או דילמא האי בבשרה מלמד שמטמאה אפילו הדם בפנים כבחוץ ואפילו בשפופרת טמאה, ופשט ליה בבשרה אמר רחמ' ולא בשפופרת, כלומר בענן דם בבשרה וליכא, איני, והאמר ר' יוחנן המפלת חתיכה, קורעה, אם יש בתוכה דם אגור טמאה, והא האי דם לא נגע בבשרה והחתיכה הזו כשפופרת דמיא ואמר ר' יוחנן טמאה, ופריק, שאני התם דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה. לימא כתנאי, המפלת חתיכה, אע"פ שמלאה דם, יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה, ר' אליעזר אומר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה, ודיקינן מינה והוא הדין בשפופרת, והני מילי היכא דשיעא זו החתיכה, אבל איפלאי פלויי, כלומר נפתחה זו החתיכה, טמאה, מאי טעמא בבשרה קרינא ביה, וחכמים אומרים אע"ג דפלאי פלויי אין זה דם נידה אלא דם חתיכה, הא דם נידה ודאי טמאה אפילו דאינה בשפופרת, אביי אמר בשפופרת כולי עלמא לא פליגי דטהורה כול', [כ"ב א'] רבא אמר כולי עלמא אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, והכא באשה טהורה ומקור טמא פליגי, ר' אליעזר סבר אשה טהורה והדם טמא, אלמא קסבר מקור מקומו טמא, ורבנן סברי אשה טהורה ומקור טהור, אלמא קסבר מקור מקומו טהור.
<h2>דף כב.</h2>
בעא מיניה רבא מרב הונא, הרואה קרי בקיסם מהו, כגון שנתן [קיסם] בתוך פי אמה שלו והקליח שכבת זרע בחוץ ולא נגע [בפי האמ]ה מהו, ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע אמר רחמנא, דנפיק ממנו דרך בשרו, למעוטי קיסם, או דילמא האי ממנו עד שתצא טומאתו לחוץ ואפילו בקיסם, ופשט ליה, והלא אין מטמא אלא בחתימת פי אמה. למימרא דנוגע הוא דמטמא, כלומר בקיסם אינו מטמא דהא לא נגע, ומקשינן אי נוגיע הוא אל יסתור הרואה קרי בזיבה, דלידבריך כמו נוגיע בשרץ הוא או בשאר טמאות, וכי הנוגיע בשרץ סותר בזיבה, על מה תניא זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה, מה זיבה סותרת, הימים הטהורים שספר הזב וחזר מעת שראה הזיבה לספור שבעה אחרת כתחלה, אף סופר אפילו ששה ימים טהורים ובשביעי ראה שכבת זרע סותר יומו וחוזר לספור יום אחד טהור תשלום שבעת ימים, ודחינן, מאי טעמא סותר השכבת זרע, לאו משום נוגע, אלא שאי אפשר לצאת שכבת זרע מן המוחזק בזיבה בלא צחצוחי זיבה. ומקשינן, אי הכי תסתור השכבת זרע כל שבעה כמו שסותרת אם יראה זיבה, דהא קאמרת שכבת זרע אית לה צחצוחי זיבה ויחזור ויספור שבעה טהורין כתחילה, אמאי אמרינן דשכבת זרע לא סתר אלא יומו בלבד, ואסיקנה גזירת הכתוב היא, זיבה גמורה סותרת כל שבעה, צחצוחי זיבה אין סותרין אלא יומן.
בעא מיניה ר' יוסי ביר' חנינה מר' אלעזר הרואה דם יבש מהו, לח ונתיבש לא קא מיבעיא לי, דהא תנן דם הנידה ובשר המת מטמאין לחין ואין מטמאין יבשים, כי קא מיבעיא לי ביבש מעיקרו מאי, ופשט ליה הא נמי תנינא, המפלת כמין קליפה כמין שערה כמין עפר כמין יבחושין אדומין תטיל למים, אם נימוחו טמאה, שמע מינה יבש מעיקרו טמא.
<h2>דף כב:</h2>
ומקשינן, אי טמא הוא אפילו לא נימוחו נמי, דהא יבש מעיקרו טמא הוא, ופריק רבא, כי לא נימוחו בריות בפני עצמן הן ויצא מחמת דם, ומתמה ע[לה, ומי]איכא בריא כי האי גונא, אין, דתניא אמר ר' אלעזר ביר' צדוק, שני מעשים העלה אבה מטיבעון ליבנה, מעשה באחת שהיתה מפלת כמין קליפות ארוכות, ושאלו לאבה ואבה שאל לחכמי יבנה והחכמים שאלו לרופאים, ואמרו הרופאים אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת הקליפות הללו, תטילם למים, אם נימוחו טמאה, ושוב מעשה באחרת שהיתה מפלת מין שערות אדומות ואמרו הרופאים אשה זו שומא יש לה בתוך מעיה שממנו מפלת השערות הללו, תטילם למים, אם נימוחו דם הוא וטמאה ואם לאו בריות הן וטהורה. אמר ריש לקיש ובמים פושרים, תניא נמי הכי כול'. תני בפרק דם הנדה ובשר המת [נ"ד ע"ב] וכמה שראייתן בפושרין מעת לעת, פיר' כ"ד שעה, הכא בענן מעת לעת או לא, ועלתה בתיקו, ומצרכינן כ"ד שעה לחומרא, דאיסורא הוא.
מתני', המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, אם יש עמהן דם טמאה. ואמר ריש לקיש במחלוקת שנויה ורבנן היא, ורבי יהודה פליג עליה אמר בין כך ובין כך טמאה, ור' יוחנן בשלמא רישא פליג ר' יהודה דסבר עביד דם דקריש והוי חתיכה, הכא מי איכא למימר דקריש והוי בריה כמין דגים וחגבים כול', ומקשינן ולהך לישאנא דאמר ר' יוחנן באפשר לפתיחת הקבר בלא דם פליגי, דר' יהודה סבר אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם מאי איכא למימר, ופרקי', מאן דמתני האי ליש' אמ' הכי ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו במחלוקת שנויה ורבנן היא, ור' יהודה פליג עליה כמה דפליג ברישא.
מתני', המפלת כמין בהמה חייה ועוף בין טמאה בין טהורה, אם זכר תשב לזכר כול' דברי ר' מאיר, וחכמים אומ' כל שאין בו מצורת האדם אינו ולד. אמר רב יהודה אמר שמואל טעמ' דר' מאיר, הואיל וכתי' [בו] יצירה כאדם, שנ' [בראשית ב'] וייצר ה' אלוקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים וג', ומקשינן, אי הכי המפלת דמות תנין תהא טמאה לידה, הואיל וכת' בהן בריאה כאדם, שנ' ויברא אלקים את התנינים הגדולים, ופרקינן, דנין יצירה מיצירה ואין דנין בריה מיצירה. ואסיקנה, וייצר מופנה הוא משני צדדין, כלומר אינו צריך לגופיה לא באדם ולא בבהמה, גבי אדם מיכדי כתיב [שם א'] ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים וג', ויצר ד' אלקים את האדם עפר מן האדמה למה לי, שמע מינה לאפנויי בבהמה מא[י] מיכדי כתיב [שם] ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה וג', וייצר ד' אלקים מן האדמה כל חית השדה למה לי, שמע מינה לאפנויי, ומקשינן, גבי תנין נמי מופנה הוא, מכדי כתיב ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו, והתנין רמש הוא, למה לי ויברא אלקים את התנינים הגדולים [שם], אלא שמע מינה לאפנויי, ודחינן לא, ההוא רמש דכתיב הכא רמש דיבשה הוא, דכתיב רמש האדמה, ולא שמעינן מינה רמש הים, הילכך ויברא אלקים את התנינים לגופיה הוא בא. מכל מקום ויברא דאדם מופנה הוא דהא כת' וייצר באדם, ליגמר מינה, מאי נפקא לן בין מופנה מצד אחד בין מופנה משני צדדין, נפקא מינה דכל גזירה שווה שאינה מופנה כל עיקר אין למדין ממנה, מופנה מצד אחד [לר' ישמעאל למדין ואין משיבין], לרבנן למדין ומשיבין, כלומר, או אית ביה פירכא פרכינן לההיא גזירה שווה, אבל המופנה משני צדדין לדברי הכל למדין ואין משיבין, [ור' ישמעאל] מאי איכא בין מופנה מצד אחד למופנה משני צדדים, איכא ביניהו דשבקינן מופנה מצד אחד [כ"ג א'] וגמרינן ממופנה משני צדדין, להכי אפנייה רחמ' ליצירה דבהמה משני צדדין כי היכי דלא תיגמור בריאה מתנין דהוא מופנה מצד אחד, ולרבנן איכא בין מופנה מצד אחד לשאינו מופנה כל עיקר, דהיכא דאיכא מופנה מצד אחד ואיכא שאינו מופנה כל עיקר וליכא פירכא לחד מיניהו, שבקינן שאינו מופנה כל עיקר וגמרינן ממופנה מצד אחד, ובהני מיהא מאי פירכא איכא, משום דאיכא למיפרך מה לאדם שכן מיטמא מחיים, תאמר בהני כולהו דלית בהו טומאה מחיים, ומקשינן, אי הכי המפלת דמות הר תהא טמאה לידה הואיל ונאמר בו יצירה, שנ' כי הנה יוצר הרים ובורא רוח וגו', ודחינן בתימהא דמות הר איכא דמפילה דמות אבן איפשר דמפילה, וההיא גוש מיקריא כמו גוש עפר.
<h2>דף כג.</h2>
רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, טעמ' דר' מאיר הואיל וגלגל עיניהם דומה לגלגל עינו של אדם, אי הכי המפלת דמות נחש תהא טמאה לידה, דהא גלגל עינו של נחש דומה לגלגל עינו של אדם, וכי תימ' הכי נמי, דהמפלת דמות נחש אמו טמאה לידה, אי הכי לתניה במתניתין נחש, וכי תימא אי תנא במתניתין נחש הוה אמינא לא פליגי רבנן על ר' מאיר אלא בנחש בלבד, משום דלא כתיב ביה יצירה, לפיכך לא פריש ליה במתניתין, ומקשינן, וכי גלגל עיניו של בהמה דומה לגלגל עיניו של אדם, והא בבכורות [מ' ע"א] גבי מומי דבהמה תאני את שגלגל עיניו דומה לגלגל עיניו של אדם, מכלל שאינו דומה, ואם תמצא בהמה שדומה גילגל עינה לגלגל עיניו של אדם מום הוא, ופריק רב יצחק הא באוכמא, פי' בשחור של עין, והא בציהרא, פיר' באדום הסובב את השחור. ירוש' [פ"ג ה"ב] גלגלי אדם עגולין גלגלי בהמה ארוכים, אמ' ר' יוסי ביר' דבון, באדם לבן רבה על השחור, ובבהמה שחור רבה על הלבן של עין. ר' ינאי אומר טעמ' דר' מאיר הואיל ועיניהם של אילו השנויים במשנתנו מביטות לפניהם כשל אדם, למעוטי הני דלא מסתכלי אלא מן הצדדין, ומקשינן, והרי עוף דעיניהם מן הצדדין וקתני, ופריק אביי כי קתני במתניתין כגון קדיא וקיפופא, שעיניהם מהלכות לפניהם כשל אדם. ומותבינן על הא דר' מאיר מדר' חנניה בן אנטיגנס, דתאני נראין דברי ר' מאיר בבהמה וחייה, והאשה טמאה לידה, ונראין דברי חכמים במפלת כמין עופות שאינה טמאה לידה, ואמרינן אמאי תאני נראין דברי ר' מאיר בבהמה וח(מ)[יי]ה משום דעיניהם הולכות לפניהם כשל אדם, קדיא וקיפופא נמי עיניהם הולכות לפניהם כשל אדם, אמאי תני נראין דברי חכמים שמטהרין, אלא ודאי לא אמרינן נראין דברי חכמים אלא בשאר עופות, שאין עיניהם הולכות לפניהם כשל אדם, ולא תני נראין אלא שר' מאיר חולק אפילו בשאר עופות, קשיא לאביי דאוקמה למתניתין דקתני המפלת כמין בהמה חייה ועוף, דהאי עוף דקתני בקדיא וקיפופא בלבד הוא, ופריק, חסורי מחסרא והכי קתני, אמר ר' חנינה בן גמליאל נראין דברי ר' מאיר בבהמה וחייה, והוא הדין לקדיא וקיפופא כול'. ואסקה רב אחה בר יעקב תיבדק לרבנן, ואי הפילה כמין קדיא וקיפוף טמאה לידה, מאי טעמ', הואיל ויש להן לסתות כאדם, לחיים, אבל אם הפילה כמין שאר עופות לא.
בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא, לר' מאיר דאמר המפלת כמין בהמה נקבה תשב לנקבה, מכלל דוולד מעליא הוא, קיבל בה אביה קידושי מהו, אחותה אסורה לו לזה שקידש או לא, למימ' דחיי, אלא ודאי לא חיי, ולא אמרה ר' ירמיה אלא לאיתויי לידי גיחוך לר' זירא ולא גחך. אמ' משמא דרב, לא אמ' הפילה כמין בהמה חיה ועוף טמאה לידה אלא הואיל ובמינם מתקימין, אמר רבי ירמיה מדפתי [כ"ג ב'] אף אנן נמי תנינא דאינו מתקיים, דתנן בבכורות פרק שמיני [מ"ו ע"א], המפלת כמין בהמה חיה ועוף, הבא אחריהן בכור לנחלה ולא לכהן דברי ר' מאיר, ואי סלקא דעת' מתקיים, לרבי מאיר דסבר ולד מעליא הוא קאי האי והוי מי שבא אחריו בכור לנחלה, אלא שמע מינה אינו מתקיים, שמע מינה, אביי אמר, לעולם אימא לך דחיי, ושאני הכא דכתיב ראשית אונו, מי שלבו דווה עליו הוא דהוי בכור לנחלה, יצא זה שאין ליבו דווה עליו.
<h2>דף כג:</h2>
בעא מיניה רב אדא בר מתנא מאביי, לר' מאיר דאמר דמות בהמה במעי [אשה] ולד מעליא הוא, דמות אדם במעי בהמה (מחילה) [לאכילה] אינו כאמו, ואמרינן ותיפשוט ליה מדר' יוחנן דאמר השוחט בהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה, ודחינן, יונה לא דמיא לבהמה, דהא לית לה פרסת רגל כלל, דבהכי משתריא בהמה, אבל גבי אדם נהי דשתי פרסות ליכא, פרסת רגל ואצבעותיה סדוקות איכא.
פיס', וחכמים אומרים כל שאין מצורת אדם אינו ולד. אמר רב ירמיה בר אבה אמר רב, הכל מודים כל גופו תייש ופניו אדם אדם הוא, כל גופו אדם ופניו תייש ולא כלום הוא, לא נחלקו אלא שפניו אדם ונברא בעין אחת, כלומר עינו אחת כשל בהמה, שר' מאיר אומר מצורת, וחכמים אומ' כל צורת, אמרו ליה רבנן לר' ירמיה בר אבה, והתניא איפכא, ר' מאיר אומר כל צורת וחכמים אומ' מצורת, אמר להו אי תניא הכי תנייה. אמר ר' ירמיה אמר ר' יוחנן המצח והגבינים והעינים והלסתות וגבות הזקן עד שיהו כולם, רבא אמר חסא המצח והגבין והעין והלסת וגבות הזקן עד שיהו כולם, ולא פליגי, הא כמאן דאמר בענן עד שיהא כל צורת בהמה, והא כמאן דאמר אפילו מקצת מצורת, מיתיבי, צורת פנים שאמרו אפילו פרצוף אחד מכל צורת הפנים חוץ מן האוזן, למימרא דבחד אבר סגיא, ופריק אביי כי תניא ההיא לעכב, וכמאן דאמר כל צורת, פיר'.0... אמר רבא נברא בעין אחת או בירך אחת, מן הצד אמו טמאה, באמצע אמו טהורה, אמר רבא וושטו אטום אמו טהורה, וושטו נקוב אמו טמאה.
תנו רבנן, המפלת גוף אטום אמו טמאה לידה, איזה הוא גוף אטום, רבי אומר כדי שינטל מן החי וימות, ר' זכאי אומר [כ"ד א'] עד ארכובה, ר' ינאי אומר עד נקוביו, אבה חנן אומר משום ר' יוסי בן יהושע עד טבורו, בין ר' ינאי ור' זכאי איכא ביניהו טרפה חייה, דתנן [חולין ע"ו ע"א] בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טרפה, ר' זכאי סבר [טרפה אינה] חיה, וכיון שמארכובה ולמעלה טרפה היא והוא כדי שינטל מן החי וימות, ור' ינאי סבר טרפה חייה, לפיכך קתני עד נקוביו, תוב ר' ינאי סבר לה כר' אלעזר דאמר ניטלה ירך וחלל שלה נבילה, לפיכך תאני עד נקוביו, ואבה חנן לא סבר לה להא דר' אלעזר, לפיכך תאני עד טבורו. אמר רבה, מחלוקת בעת שזו האטומה עולה מן הרגלים ולמעלה, שר' זכאי אומר אם היו שוקיו וארכובותיו אטומות אין אמו טהורה לידה, ור' ינאי אמר עד נקוביו, ואבא חנן אמר שוקיו וארכובותיו אם הן אטומות עד טבורו אין ואילא לא, אבל מלמעלה למטה אפילו כל שהוא אם הוא אטום אמו טהורה, כדרב גידל אמר רב דאמר את שגולגלתו אטומה אמו טהורה, וכן אמר משמא דר' יוחנן המפלת כמין אפקותא דדיקלא טהורה.
<h2>דף כד.</h2>
איתמר, המפלת מי שפניו מסומסמין, פיר' כגון כלי מתכות שנרצף, (ואפקה) [ואסקה] אביי ואיכא דאמר רב פפא, פניו מסומסמין כולי עלמא לא פליגי דטמאה, כי פליגי בשפניו טוחות ואין חוטמו בולט ולא צורתו ניכרת, ר' יוחנן אמר אמו טהורה היינו גוף אטום, ריש לקיש אמר טמאה לאו היינו גוף אטום. בני ר' חייא נפקו לקריאתא, אתא לקמיהו מעשה באשה שהפילה ולד שפניו טוחות וטימאו אמו לידה, אמר להן אביהן מאי דעתיכו לחומרא, חומרא דאתי לידי קולא הוא, זמנין דחזיא דם בתוך ארבעים לזכר ושמונים לנקבה, ואי אמרת יולדת היא האי דם טוהר הוא והוא אינו אלא דם נידה, נמצאת חומרא שהחמרתם קולא, אלא צאו וטהרו מה שטימאתם.
איתמר המפלת ביריה שיש לה שני גבין ושתי שדראות, רב אמר באשה אינו ולד, בבהמה אסור באכילה, ושמואל אמר באשה ולד, בבהמה מותר באכילה, ופליגי בדרב חנן בר אבא, דאמר השסועה בריה שיש לה שני גבין ושתי שדרות, רב סבר בריה כי האי גונא אינה בעולם שאינה מתקימת, וכי אגמריה רחמנא למשה דשסועה טמאה, במעי אמה אגמריה, הילכך כי האי גונא בבהמה אסורה באכילה, ושמואל אמר ביריה בעלמא היא מיחיא חיי ומתקימת, וכי אגמריה רחמנא למשה כי השסועה טמאה במי שיצא לאויר העולם, אבל מה שנבראת במעי אמה שריא מהאי בבהמה כל בבהמה תאכלו [חולין ס"ט ע"ב]. ומותיב רב שימי עליה דרב מיהא דתנן בבכורות [מ"ג ע"ב] ר' חנניה בן אנטיגנס אומר אף שיש לו שני גבין ושתי שדרות הרי זה מום, מום הוא דהוי לאו מיכלל דחיי, ופריק רב מתניתין דתנן התם בשדרתו עקומה ונראה כמי שיש לו שתי שדרות, ומותבינן עליה מיהא דתניא יש בעוברין שהן אסורין ב(י)ן (ארבעים) [ארבעה] לבהמה דקה ובן שמונה לבהמה גסה, ומשמונה ולמטה, כגון שבעה וששה כול', ובן (ארבעים) [ארבעה] לדקה ומארבעה ולמטה אסור, יצא מי שיש לו שני גבין ושתי שדרות, ודיקינן מאי יצא דקתני, יצא מכלל עוברין, שאפילו במעי אמו אסור, וקשיא לשמואל, ושני רב מתריץ לטעמיה, יש בעוברין שאסורין, כגון בן ארבעה לדקה ובן שמונה לגסה, והינו ולמטה אסור, במה דברים אמורים בשילדו ויצאו לאויר העולם קודם מלאות לדקה חמשה חדשים ולגסה תשעה חדשים, אבל במעי אימן משתרין, יצא מי שיש לו שני גבין ושתי שדרות, שאפילו כלו לו חדשיו או יצא לאויר העולם אסור, אבל במעי אמו שארי.
<h2>דף כד:</h2>
ואסיקנה משמא דרב, המפלת בריית גוף שאינו חתוך, בריית ראש שאינו חתוך, ומי שיש לו שני גבין ושתי שדרות, יכול תהא אמו טמאה לידה, תלמוד לומר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וג', מי שראוי לבריית נשמה, יצאו אילו שאינן ראויין לבריית נשמה. רב ירמיה סבר למעבד כשמואל, אמר ליה רב הונא מאי דעתיך לחומרא, חומרא דאתי לידי קולא הוא, דקא יהבת לה ימי טוהר, אלא עביד כרב, דקימאלן כל היכא דפליגי רב ושמואל הילכתא כרב באיסורי בין לקולא בין לחומרא. וכיון דלגבי אדם אינו ולד, לגבי בהמה נמי מי שיש לו שני גבין ושתי שדראות אפילו במעי אמו אסור כרב.
אמר רבא, הרי אמרו אשה יולדת לשבעה ויולדת לתשעה, בהמה גסה יולדת לתשעה, לשבעה יולדת או אינה יולדת, ופשט ליה רב נחמן בר יצחק מיהא דתנן הימנו ולמטה אסור, מאי לאו אגסה, ושמע מינה אינה יולדת לשבעה [ו]אם תלד לשבעה נפל הוא ואסור הוא, ודחינן, לא לעולם אדקה, ומתמהינן האי מאי, אי אמרת בשלמא אגסה קא מיירי איצטריך סלקא דעתא אמינא הואיל ובן שבעה באדם חיי בבהמה גסה נמי חיי, אלא אי אמרת אדקה פשיטא בר תלתא ירחי מי חיי, ודחי, איצטריך, סלק' דעת' אמינא כל בציר תרי ירחי חיי, פיר' כל הנולד בפחות משני חדשים מכלל חדשיו, הוה אמינא חיי, קאמש'לן, ולא אפשיטא בהדיא.
אמר רב יהודה אמר שמואל, המפלת דמות לילית טמאה לידה, ולד הוא, אלא שיש לו כנפים, תניא נמי הכי, אמר ר' יוסי מעשה בסימוניא באחת שהפילה דמות לילית ואמרו חכמים ולד הוא, אלא שיש לו כנפים. תנו רבנן, המפלת דמות נחש הורה חנניה בן אחי ר' יהושע אמו טמאה לידה, הלך ר' יוסי סיפר דברים לפני רבן גמליאל, שלח לר' יהושע הנהג בן אחיך ובא, בהליכתו יצתה כלת חנניה לקראתם אמרה לו המפלת דמות נחש מהו, אמר לה אמו טהורה, אמרה לו והלא חמותי אמרה לי משמך שאמרת לה טמאה, אמר לה מאי זה טעם, אמרה לו הואיל וגלגל עינו דומה כשל אדם, מתוך דבריה נזכר ר' יהושע הלכה, שלח לו לרבן גמליאל [מפי] הורה חנניה בן אחי ר' יהושע, אמר אביי, שמע מינה צורבא מרבנן דמרה מילתא נימא בה טעמא, דאי [שיבשא] מדכי[ר] ליה אחריני טעמא ומידכר.
מתני', המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גנינים אינה חוששת לולד, אם היה מרוקם תשב לזכר ולנקבה כול'. ומקשינן עלה, מלא גנינים טהורה, וניחוש שמא נימוח הולד, אמר רבא מלא תנן, אם איתה דאיתמח מיחסר הוה חסר, וכיון שהוא מלא לא חיישינן, רב אדא בר אהבה אמר גנינים תנן, כלומ' גוונים, ואם איתה דאיתמח כולן חד גוון הוה קאיי.
תניא אבא שאול אומר, קובר מתים הייתי, והייתי מסתכל בעצמותם של מתים, כל מי שהיה שותה יין חי עצמותיו שרופים, יין מזוג עצמותיו סבויין, כראוי עצמותיו משוחין, כל ששתייתו מרובה מאכילתו עצמותיו שרופים, אכילתו מרובה משתייתו עצמותיו סבואין, כראוי עצמותיו משוחין. אבא שאול ואיתימ' ר' נתן, קובר מתים הייתי, פעם אחת רצתי אחר צבי ונכנס בקולית שלמת כול', ושמא תאמר אבא שאול ננס הוה, ארוך בדורו היה והיה מגיע... לאבא שאול בכתפיו, וכן ר' עקיבא היה מגיע לכתפיו של ר' טרפון, ור' מאיר היה מגיע לכתפיו של ר' עקיבא, ור' היה מגיע לכתפיו של ר' מאיר, ורב היה מגיע לכתפיו של ר', ורב יהודה היה מגיע לכתפיו של רב, ורב יהודה ארוך בדורו הוה ואדא דיילא מגיע לכתפיו, [כ"ה א'] פישתכינא דפום בדיתא קאיי לאדא דיאלא עד חרציה כולי עלמא קיימי לפושתיכנא עד פלגיה.
<h2>דף כה.</h2>
שאלו לר', המפלת שפיר מלא בשר מהו, אמר לא שמעתי, אמר ר' ישמעאל ביר' יוסי לפניו, כך אמר אבא, מלא דם טמאה משום נידה, מלא בשר טמאה משום לידה, אמר ליה ר' אילו דבר חדש אמרת לנו משמא דאביך שמענוך, השתא מדקמיתא כיחידאה קאמ', פיר' שפיר בלשון אלערב אלגישא, שיליה אלכשימה לה, סומכוס משום ר' מאיר [הא] נמי שמא כר' יהושע אמרה, דתניא המפלת שפיר שאינו מרוקם, ר' יהושע אומר ולד וחכמים אומ' אינו ולד, ולית היל' כר' יהושע. איבעיא להו בשפיר צלול מחלוקת ר' יהושע וחכמים אבל עכור דברי הכל ולד, או דילמא בין זה ובין זה מחלוקת תיקו, אמר ריש לקיש מחלוקת בעכור אבל בצלול דברי הכל אינו ולד, ר' יהושע בן לוי אמר בצלול מחלוקת, ומותבינן עליה דריש לקיש מיהא, את זה דרש ר' יהושע בן חנניה, ויעש ד' אלקים לאדם ולאשתו וגו', מלמד שאין הקב"ה עושה עור לאדם אלא אם כן נוצר, אי אמרת [בשלמא] בצלול מחלוקת משום הכי איצטריך קרא, אלא אי אמרת בעכור מחלוקת, למה לי קרא, סברא הוא, אלא לאו שמע מינה בצלול מחלוקת. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, מחלוקת בשפיר... אבל בצלול דברי הכל אינו ולד, אותיביה רבא לרב נחמן [אלא אמרו] סימן בולד בבהמה דקה טינוף, בגסה שיליא, באשה שפיר ושיליא, ואילו שפיר בבהמה לא פטר מבכורה, מאי טעמא דבאדם (הכי) [רבי] קרא שפיר ואפילו צלול, כדדרש ר' יהושע בן חנניה כול'. אמרו ליה לרב, הא רבי והא ר' ישמעאל ביר' יוסי והא רבנן והא ר' יהושע הא ר' הושעיא והא ר' יהושע בן לוי, מר כמאן סבירא ליה, אמר ליה שאני אומר בין שפיר צלול בין עכור אין חוששין לוולד, ושמואל אמר בין זה ובין זה חוששין, ואזדא שמואל לטעמיה, דכי אתא רב דימי מנהרדעא אמר, מעולם לא דכו שפירא בנהרדעא, בר משפירא חדא דאתא קמיה מר שמואל ומתח ליה חוט מהאי גיסא וחזייה באידך גייסא, ואמר אם איתא דאיכא ולד לא הוה קליש וזיג כולי האי, וקימא לן כשמואל לחומרא, דהא עבד עובדא.
תנו רבנן, איזה הוא שפיר מרוקם, אבא שאול אומר תחלת ברייתא כרשון, פיר' ראשון מין חגב, ושתי עיניו כשני טפי זבוב, תני ר' חייא ומרוחקות זו מזו, ושני [חוטמ]יו כשני טיפי זבוב ומקורבין זו לזו, ופיו מתוח כחוט השערה, וגויתו כעדשה, אם היתה נקבה נידנת כשעורה לארכה וחתוך ידים ורגלים אין לה, ועליו מפורש בקבלה [איוב י'] הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני חיים וחסד עשית עמדי וג', ואין בודקין אותו במים מפני שעזים הם ומ[מח]ין ועוכרין אותו, אלא בודקין אותו בשמן, שהשמן רך ו... ומצחצחו, ואין בודקין אותו אלא בחמה.
<h2>דף כה:</h2>
כיצד בודקין אותו [ליד]ע אם זכר אם נקבה היא, אבא שאול בר נש [אומר מביא קיסם שראשו] חלק ומנענע באותו מקום, אם מסכסך זכר הוא ואם לאו נקבה היא, והני מילי בשעבר מלמטה למעלה, אבל מן הצדדין אימור כותלי בית [הרחם] הן ומסכסכי, ואם היתה נקבה נידונת כשעורה [סדוקה]. תאנא ושתי זרועותיו כשני חוטין של זהורית. [אמר רב] אמי בר שמואל, לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל, לחוש חוששת משום לידה, אבל ימי טוהר לא יהבינן לה עד שישעיר, ומי מספקא ליה לשמואל, והא ההוא שפירא דאתאי לקמי מר שמואל חזייה ובדקיה ואמר האי בר ארבעים וחד יומא הוא, וחשיבו מיומא דאזלת לטבילה עד ההוא יומא ולא הוה אלא ארבעין, ואמ' האי בנידותה בעל כפתיה ואודי, ופרקינן שאני שמואל דרב (נ..) גובריה, ולא כולי עלמא בקיעי כשמואל, [והלכתא כדאמר שמואל לר' יהודה וימי] טוהר לא יהבינן לה עד שיסעיר.
פיס', המפלת סנדל או שיליא תשב לזכר ולנקבה. תנו רבנן, סנדל דומה לסנדל דג של ים מתחלתו ולד הוא אלא שנרדם, רבן שמעון ב"ג אומר, סנדל דומה ללשון של שור הגדול, ומשום רבותינו העידו על סנדל שצריך צורת פנים. אמר רב יהודה אמר שמואל היל' סנדל צריך צורת פנים, ואסיקנה, אפילו מאחוריו, משל לאדם שסטר חבירו והחזיר פניו לאחוריו. בימי ר' ינאי בקשו לטהר סנדל שאין לו צורת פנים, אמר להם ר' ינאי טיהרתם את הוולדות, ומקשינן [אדר'] ינאי, והתניא משום רבותינו העידו בסנדל שצריך צורת פנים, ואמ' משמא דר' יוחנן מעדותו של ר' נחוניא נשנית משנה זו, כלומר רבותינו דזו מתניתא ר' נחוניא [ה]יא. תשלום זו הבריתא, ולמה הוה סנדל ואין סנדל שאין עמו ולד, ואמרינן אי דאיתילדה נקבה ב[הדי] סנדל הכי נמי, הכא במאי עסקינן דאיתיליד זכר בהדיה, [מהו דתימא הואיל ואמר רב יצחק בר אמי] אשה מזרעת תחלה יולדת זכר [איש מזריע תחלה יולדת נקבה] הילכך [נאמר דהאי] נמי זכר הוא, קא משמעלן, [ואימא שניהם הזריעו בבת אחת האי זכר והאי] נקבה, או שאם תלד סנדל קו[דם] שקיעת החמה [ונקבה לאחר] שקיעת החמה מונה תחילת לידה ארבעה עשר מן [האחרון], שבעה לזכר מן האחרון ומחזק[ת ... חז]קת טומאה [סוף] לידה מן הראשון, ואמרינן שלמו י[מי טוהר] והאי דם נידה הוא.
<h2>דף כו.</h2>
הא דתנן במסכת בכורות [מ"ו ע"א] המפלת סנדל או שליא או שפיר ומרוקם והיוצא מחותך, הבא אחריו בכור לנחלה ולא לכהן, קאמשלן דסנדל ולד הוא ונפטר הרחם, אלא הא דתני גבי כריתות המפלת סנדל או שליא ושפיר מרוקם והיוצא מחותך, וכן שפחה שהפילה מביאה קרבן ונאכל למה לי להא דתניא אין סנדל בלא ולד, תיתי קרבן אולד, ופרקינן, איצטריך, שאם תלד ולד דרך דופן וסנדל דרך רחם דמתיא קרבן אסנדל, או אם תלד ולד בגיותה וסנדל אחר שנתגיירה וכו', ודחינן להני שינויי מיהא דתניא כשיוצאין סנדל וולד אין יוצאין אלא כרוכין, הילכך לא איחשב לצאת ולד דרך דופן וסנדל דרך רחם, וכן גויה ונתגיירה כיוצא בה. אמר רב פפא שמע מינה האי סנדל מיכרך כריך ולד אחרציה ומשלחף ליה כלפי רישיה, פיר' דביק ליה עד מתניו ומשם ולמעלה כלפי ראשו מתפרד, כדאמרינן [ב"ב צ"ט ע"א] גבי כרובים ודילמא שלחופי הוו משלחפי, וכדמתרגמינן שכל את ידיו של[חפינון לידו]הי בתרגום ירוש' [בראשית מ"ח], גבי בכורות כגון שיצאו דרך מ[רגלותיה]ם, דולד קדים נפיק, דהא אחרציה כריך ליה, ואמרי' [אפילו תימא מצומצמין] אע"ג דלא קדום חד מיניהו אלא נפק מצומצמין, [ואיפוך שמעתתא גבי בכורות] שיצאו דרך מרגלותיהם ולד דאית ביה [חיותא סריק ולא] נפיל, סנדל דלית ביה חיותא סריק [ונפיק].. ..אע"ג דסנדל קדים פטר רחמ' ק.. ..[גבי כריתות] כגון שיצאו דרך ראשיהן, ולד דאית [ביה חיותא מדנפיק רובי]ה הוה ליה לידה, סנדל איידי דלית [ביה חיותא מדנפיק] כוליה.
[מתני'], שליא [בבית הבית טמא כול'. תנו רבנן, שליא] תחלתה דומה לתורמוס וחלולה [כחצוצרת ו]אין שליא פחותה מטפח, רבן שמעון בן גמליאל אומר [שליא דו]מה לקרקבן של תרנגלת שהדקין יוצאין ממנו. תני אושעיא זעירא דמן [חבריא], חמשה שיעורן טפח ואילו הן, שליא שופר שדר[ו של לול]ב דופן סוכה ואזוב, כולן פשוטין הן. דרש ר' שילא הני חמשה אינון, תלת מתנייתא ותרתי שמעתתה שיעורין טפח, ומתמהינן, תרתי שמעתתא, חדא היא, שדרו של לולב, ופרקינן, אזוב נמי לא תימא תני ר' חייה אלא אמר ר' חייא, כלומר מימרא הוא ולא מתניתא. ותוב ליכא, והא איכא טפח על טפח על רום טפח מרובע מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה, ו[פ]רקינן, כי קאמרינן טפח הוא דאינון חמשה, אבל טפח על טפח לא אמרינן, והא איכא אבן היוצא מן התנור טפח וכול', דברים פשוטין הם, [כ"ו ב'] ואסיקנה במילתא דהוא מדרבנן לא אמרו, אלא מאי קא מיירי כדכתיבן בתורה ולא מיפרש שיעורן.
<h2>דף כו:</h2>
אמר רב יהודה משמא דרב, כל שלשה ימים הראשונים תולים את השיליא בולד, מיכן ואילך חוששין לולד אחר, ואוקימנה במפלת, אבל ביולדת לא, דבהדיא אמר רב הפילה נפל ואחר כך הפילה שליא כל שלשה ימים הראשונים תולין השליא בולד שהפילה, אבל אם הפילה שליא אחר שלשה לנפל שהפילה חוששין לולד אחר, ילדה ואחר כך הפילה שיליא, אפילו מיכן ועד עשרה ימים אין חוששין לולד [אחר]. שמואל ותלמידי דרב הוו יתבי, חזו לרב יוסף בריה [דרב מנשי]ה מדויל, דאתי לקיבליהו, אמר האי גברא דרמיזנא ב[גילא דחטתא] מירמה ומידחי, אדהכי אתא אמר ליה שמואל [מאי אמר רב בשליא, אמר] ליה הכי אמר רב אין תולין שיליא אלא בול[ד של קיימא, שיילינהו שמואל לכל] תלמידיה [ד]רב, אמרו הכי הדר שמואל, חזי[יה לרב יהודה בישות] משמה דרב כל שלשה ימים תולין השיליא [בולד].
[בעא מיניה] ר' יוסי בן שאול מרבי, המפלת דמות [עורב ושיליא מהו, אמר] ליה אין תולין שיליא אלא בדבר שיש במינו [שיליא, וכיון שאין] במינו של עורב שיליא אין תולין זו השיליא בעורב לחודה, אלא חוששין לולד. אמר ליה שיליא קשורה בעורב מהו, אמר ליה זה לא יתכן להיות, ואותבינן עליה מיהא דתניא, [חולין ע"ז ע"א] המפלת כמין בהמה חיה ועוף ושיליא עמהם, בזמן שקשורה בהם אין חוששין לולד אחר, והכ' קתני מיהא עוף וקתני קשורה בהם, ועלתה לרבי בתיובתא.
<h2>דף כז.</h2>
אמר רב מתנא משמא דשמואל, מעשה [ות]לו שיליא בוולד, היכא דנפק וולד ברישא ובתר הכי נפקא שיליא אמרינן האי שיליא להדין ולד היא ומיבזע בזעא ונפקא מיקמי שיליא, אבל שיליא דנפקא קמי ולד חוששין לולד אחר, אמר רבה בר בר חנה, מעשה ותלו שיליא בוולד עד עשרים ושלשה ימים, אמר ליה רב יוסף עד עשרים וארבעה ימים אמרת לן, ועוד אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן מעשה ונתעכב ולד אחר חבירו שלשה ושלושים יום, אמר ליה רב יוסף ארבעה ושלושים אמרת לן. ומקשינן, בשלמא למאן דאמר יולדת לתשעה יולדת למקוטעין, פיר' כגון שנכנסה בחדש התשיעי מקצת ימים יולדת ואע"ג שלא השלימתו, משכחת לה אחר שנגמרה צורתו לסוף שבעה חדשים ביומים ונולד, והשני נשאר בבטן אחרי אחיו יומים מחדש השביעי וחדש השמיני כולו, וביומים של חדש התשיעי נגמרה צורתו, נמצא שנשתהא אחר אחיו ארבעה ושלשים יום, אלא למאן דאמר יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעים עד שתשלים תשעה חדשים שלימים, היכי משכחת לה, אפילו אם נולד הראשון בסוף שבעה והשני בסוף תשעה יתיר מששים יום ביניהם ל"ד יום ביניהם לעולם לא משכחת, ופרקינן, איפוך ואימא הכי, מעשה ונשתהא שיליא אחר הולד ל"ד, ומעשה ונשתהא ולד אחר חבירו (בשלשה) [בעשרים ושלשה] ימים, ומשכחת לה [שאח]ד נגמרה צורתו בתחילת שבעה ונולד, והאחר נשתהא עד סוף שבעה כשיעור ארבעה ועשרים יום ונגמרה צורתו ונולד, כדמר זוטרא דאמר אפילו למאן דאמר יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, יולדת לשבעה יולדת למקוטעין, שנ' [ש"א א'] ויהי לתקופת הימים מיעוט תקופות שתים, מיעוט ימים שנים, והיא מפורשת בראש השנה פרק ראשון [י"ח ע"א].
אמר רבון בר רב אדה אמר ר' ולאס אמר ר' יצחק משום ר' מנחם איש בית שערים, מעשה ונשתהא ולד אחר חבירו שלשה חדשים, והרי הם יושבים לפנינו בבית המדרש, ומאן נינהו יהודה וחזקיה בני ר' חייא, ואקשינן, והא אמ' אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת, אמר אביי טיפה אחת היתה ונחלקה לשנים, אחד נגמרה צורתו לתחלת שבעה והשני נגמרה צורתו לסוף תשעה.
שיליא בבית והבית מטמא באהל. תנו רבנן, שיליא בבית הבית טמא, לא שהשליא ולד, אלא שאין שיליא שאין עמה ולד, דברי ר' מאיר, ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון מטהרין, אמרו לו לר' מאיר, אי אתה מודה שאם הוציאו את השליא בספל לבית החיצון שיהא אותו הבית טהור, אמר להן אבל לפי שנמוק הוולד והלך לו ואינו בבית החיצון, אמרו לו כשם שאינו בחיצון כך אינו בבית הפנימי, אמר להם אינו דומה נימוק פעם אחת לנימוק פעמים. ואסיקנה, טעמ' דר' שמעון דמטהר משום דסבר כל טומאה שנתערב בה מין אחד ביטלה, והוא הדין לר' יהודה ולר' יוסי דמטהר כואתיה, והיינו דאחיכו עליה דרב פפא דלא הוה צריך למימר טעמ' דר' יהודה ור' יוסי נמי כר' שמעון, דהא בני פיקתא דהדדי נינהו. אמר להו רבא לרבנן דבי רב דהוו אמרי מאי טעמא דר' שמעון, דתניא מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא, ור' שמעון מטהר, הוו אמרי טעמא דר' שמעון שאי אפשר שלא ירבו שני פתיתי עפר על פתיתה אחת של רקב ויבטלו הפתיתה של רקב ברוב, ונמצא שחסר הרקב ממלא תרווד, וכיון שחסר אינו מטמא, דתנן באהלות פרק ב' [מ"ה], אילו אם ח[סרו] טהורין, כזית מן המת ומלא תרווד רקב כול', ואמ' ליה רבא אדרבא אי אפשר שלא ירבו שתי פתיתי רקב על פתיתה של עפר ובטלי העפר ונעשה הכל רקב ונעשה יתר מתרווד רקב.
<h2>דף כז:</h2>
אלא היינו טעמא דר' שמעון, סופו כתחלתו, מה תחלתו דבר אחד ונעשה גנגלין, פיר' דבר הניגלל עמו, כגון תכריכין, ונעשה גלל למת וההיא תכריכיו הרקיב, אף סופו כיון שנגלל עפר עם הרקב ונעשו גל אחד נדחה תורת רקב, דתניא איזה הוא מת שיש לו רקב, זה שנקבר ערום בארון של שיש (או על גבי רצפה) או על גבי רצפה של אבנים, ואיזה הוא מת שאין לו רקב, המת שנקבר בכסות או בארון של עץ או על גבי רצפה [של לבנים], זה הוא מת שאין לו רקב, ולא אמרו רקב אלא למת בלבד, לאפוקי הרוג, ש[הרי] יצא דמו ונשפך, (דתנן) [ותנן] התם [אהלות פ"ג מ"ב] מלא תרווד רקב שנתפזר בתוך הבית טמא, ור' שמעון מטהר, וצריכא, דאי אשמעינן מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא ור' שמעון מטהר, הוה אמינא הכא רבנן מטמו משום דמיכנף, אבל היכא דנתפזר מודו ליה לר' שמעון דטהור, דאין מאהיל חוזר ומאהיל, ואי אשמעינן הא, הוה אמינא בהא מטהר ר' שמעון משום דנתפזר, אבל היכא דמיכנף מודו להו לרבנן דמטמא, קא משמע לן דפליגי במכונף ופליגי במפוזר. מלא תרווד ועוד עפר בית הקברות טמא ור' שמעון מטהר, מאי טעמא דרבנן, לפי שאי איפשר למלא תרווד ועוד עפר בית הקברות שאין בו מלא תרווד רקב. הא פשטינן טעמא דר' שמעון, דמטהר גבי רקב, משום דסבר סופו כתחלתו כול', הכא (נמי) [גבי] שיליא מאי טעמא דמטהר, אמר ר' יוחנן משום ביטול ברוב נגעו בה, פיר' כיון דשליא מיערבא היא ומימיה, רבו המים בשליא וביטלוה, ור' שמעון ביר' אליעזר היא, דתנן ר' אליעזר אומר, בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר כול', ואוקימנה לר' אליעזר חררת דם וולד הוא ואמאי תיקבר, לפרסמה שילדה ונפטרה מן הבכורה, ותני ר' חייא, חררה זו אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ומקשינן, והא חררת דם זו מדפטרה גבי בכורה ולד מעליא הוא, אמאי אינה מטמאה, ופשיט ר' יוחנן, משום ביטול ברוב נגעו בה, פר' כיון דחזינן דלא יצאה חררה זו עד שיצא עמה כמה.. וכמה מים, לפיכך בטלה חררה זו באותן המים שרבו עליה. אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן, מודה ר' שמעון שהמפלת שיליא טמאה לידה, ואע"פ שהשיליא טהורה, מאי טעמא דר' יוחנן, שנ' אשה כי תזריע וילדה זכר וג' טמאה, אפילו לא ילדה אלא כמו מים כעין שהזריעה, כלומר כעין שכבת זרע בלבד, טמאה לידה.
אמר ריש לקיש, שפיר שטרפו במימיו נעשה כמת שנתבלבלה צורתו וטהור, אמר ליה ר' יוחנן מת שנתבלבלה צורתו מנא לך דטהור, אולימא מיהא מת שנשרף ושלדו קיימת, פיר' השדרה וצלעותיה שהן שלדו, אם היא קיימת טמא, מעשה היה וטמאו לו פתחים גדולים, דכיון דשלדו קיימת אי איפשר להוציאו אלא מפתח גדול, כדתנן [אהלות פ"ז מ"ג] המת בבית ולו פתחין הרבה כולן טמאין, נפתח אחד מהן הוא טמא וכולן טהורין, וכבר פירשנוהו בכמה מקומות ואחד מהן במסכת יום טוב, [כ"ח א'] וטיהרו לו פתחים קטנים, דכיון שאי איפשר לו להוציאו מהן, כמן דחושב מכתחילה להוציאו מן הגדולים הוא, שנמצאו הקטנים כל דבר שהוא תחת הקירוי שלהן מבחוץ טהור, שנמצא הדלת שהיא סגורה חוצצת בפניהם מיטמא באהל, וקא דייקת מינה, טעמא דשלדו קיימת, הא אין שלדו קיימת (לא) [ו]נתבלבל ונעשה אברין אברין טהורין אפילו הפתחים הגדולים, אדרבא דוק לאידך גיסא, טעמא משום דשלדו קיימת טיהרו הפתחים הקטנים דהא לא חזו לאפוקיה מיניהו, אבל אין שילדו קיימת אפילו פתחים קטנים טמאין, הואיל וכל חד וחד חזי לאפוקיה מיניה אבר אבר. אמר ליה רבינא לרב אשי אלא היכי ר' יוחנן דסבר אפילו מת שנתבלבלה צורתו טמא. כמאן אמר ליה, כר' אליעזר דאמר אפר שרופין שיעורו ברובע, ואע"פ שנשרף כולו ונתבלבל ואין שילדו קיימת אמ' שיעורו ברובע לטמא, ואמרינן היכי דאמי מת ושלדו קיימת, אמר אביי כגון ששרפן על גבי קטבלא, כלומר מוטל שרוף כבריתו אברין כסדרן בלא בלבול, רב פפא אמר כגון ששרפו על גבי אפודיא, רבא אמר כגון דאיחרך איחרוכי ומוטל כמו גולם שרוף.
<h2>דף כח.</h2>
תנו רבנן, המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה, טמאה לידה ואין חוששין שמא מגוף אטום באו, ואין נותנין לה ימי טוהר, חישינן אימור הורחקה לידתה, מתיב רב יוסף, המפלת ואין ידוע מה הוא תשב לזכר ולנקבה, אין ידוע אם הוא ולד תשב לזכר ולנקבה ולנידה, ואי סלקא דעתך דחישינן אימור הורחקה לידתה, וכל כי האי גונא חיישינן, ניתני ברישא דקתאני המפלת ואין ידוע מהו תשב לזכר ולנקבה ולנידה, ופריק אביי, לעולם חיישינן, ואו תנא ולנידה הוה אמינא ספיקא הוא מביאה קרבן ואינו נאכל, קאמשלן דודאי ולד הוא ומביאה קרבן ונאכל.
אמר רב הוציא העובר את ידו והחזירה, אמו טמאה לידה, שנ' ויהי בלדתה ויתן יד וגו', מכלל שלידת יד לידה היא, ואסיקנה, מדאוריתא אינה חוששת לכל דבר, דלידת יד לאו לידה היא, וקרא אסמכתא בעלמא הוא. והא דאמר רב מדרבנן הוא לחוש, אבל ימי טוהר לא יהבינן לה עד דנפיק רוביה דוולד.
מתני'. המפלת טומטום ואנדרגינס תשב לזכר ולנקבה. מקשינן, השתא טומטום לחודיה, ופשוטה היא. אמר רב נחמן אמר רב, טומטום ואנדרגינס שראו לובן או אודם אין חייבין על ביאת מקדש כול', לובן מטמא באיש ואודם באשה, ואילו אינם יודעים אם אנשים הם אם נשים, וכל היכא דכתיב זכר ונקבה בענן טמאת זכר ודאי וטמאת נקבה ודאי.
<h2>דף כח:</h2>
נימא מסיעא ליה לרב, טומטום ואנדרגינס שראו לובן או אודם אין חייבין עליו על ביאת מקדש ואין שורפין עליו את התרומה, ראו לובן ואודם כאחד אין חייבין עליו על ביאת מקדש אבל שורפין עליו את התרומה, לאו משום דכתיב מזכר עד נקבה תשלחו, זכר ודאי נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרגינס, ודחינן לא, הא מתניתא ר' אליעזר היא, דבעי לידע דלא מיחייב אלא עד דידע במאי איטמי ודאי, או בלובן או באודם, ואע"ג דתרויהו טמאין נינהו בעי עד דברירה טומאתן, כגון ההיא דתנן בשבועות סוף פרק שני [י"ד ע"ב] ר' אליעזר אומר השרץ ונעלם, על העלם שרץ הוא חייב ואינו חייב על ביאת מקדש, ר' עקיב' אומר ונעלם ממנו והוא טמא, על העלם טומאה הוא חייב כול', ואמר חזקיה שרץ ונבילה איכא ביניהו, דר' אליעזר סבר בענן עד דידע בבירור במאי איטמי בשרץ או בנבלה, וכבר פירשנוה במסכת שבועות [י"ח ע"ב], הכא נמי באעי ר' אליעזר עד דידע טומאתו בודאי במאי איטמי בלובן או באודם כול', אבל ר' עקיב' (ד)מחייב על שם טומאה בעולם ואמ' מאי איכפת לן בין שרץ לנבילה, ותרויהו מטמאי מכל מקום באי זה מהם נגע טמא.
ומקשינן עליה דרב, מאי שנא על ביאת מקדש דלא מיחייב להני טומטום ואנדרגינס אף על גב דרואין לובן ואודם כאחת, דכתיב מזכר עד נקבה תשלחו וג', זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרגינס, תרומה נמי הכי אמאי אמ' שאם נגעו בתרומה שורפין עליהן תרומה, לא נשרוף נמי התרומה שנגעו בה, שנאמר בה והזב את זובו לזכר ולנקבה, נימא זכר ודאי נקבה ודאית, ופריק, האי קרא מיבעיא לי לכדר' יצחק, בפרק בנות כותים נידות מעריסתן [ל"ד ע"ב], לזכר לרבות מצורע למעינותיו ולנקבה לרבות מצורעת למעינותיה, ואמרינן [שם] מאי מעינותיה, ופשיט, דמה לטמא דם טהרה שלה, שאר מעינות כגון מי רגלים, אי הכי האי מזכר עד נקבה תשלחו מיבעי לי נמי שיש לו טהרה במקוה, מישתלח ואחר כך מיטהר במקוה ונכנס, פרט לכלי חרס שאין לו טהרה במקוה דברי ר' יוסי הגלילי, ודחינן, אם כן ליכתוב קרא אדם, וכי תימא אי הוה כתי' אדם הוה אמינא אפילו כלי מתכות לא משתלחי, לא סלקא דעת', דכתיב וכל טמא לנפש, לרבות כלי מתכות, מזכר עד נקבה למה לי, אלא לכדרב, אי הכי נימא כוליה קרא לכדרב הוא דאתא, פרט לכלי חרס מנא ליה, ושנינן אם כן נכתוב קרא זכר ונקבה, מזכר עד נקבה למה לי, לרבות כל דבר שיש לו טהרה במקוה, אי הכי שאר טמאות נמי, כגון טומאת שרץ ונבילה וכיוצא בהם לישלחו מחוץ למחנה, ושנינן, אמר קרא מזכר, ודיקינן מטמאות היוצאות מן הזכר, כגון זב וכיוצא בהן, ומקשינן, וכל היכא דכתיב זכר למעוטי טומטום ואנדרגינס הוא, וקרא גבי ערכים דכתיב הזכר, וטעמ' דכתיב הזכר הוא דממעט, דדיק הזכר כול'.
<h2>דף כט.</h2>
מתני', יצא מחותך או מסורס, משיצא רובו הרי הוא כילוד, פיר' מסורס שלא כסידורו, כדתנן במגלה [י"ח ע"ב] קראה סירוסין, פיר' יצא מחותך כדרך בריתו, הראש ואחריו הכתפים והחזה והשדרה והירכות והשוקים והרגלים, מסורס שלא כבריתו, יצא הראש ואחריו הרגל וכיוצא באילו יצא שלא כסדר בריתו. אמר ר' אלעזר, ואפילו יצאה הראש, לא פטרה עד דיפקי איברים אחרים להשלימו לרוב, לא חשיב כילוד, ור' יוחנן אמר לא שנו, דבענן רוב האברים, אלא שאין הראש מכלל איברים שיצאו, אבל אם יצאה הראש פוטרת, וכיון שיצאה הראש טמאה משום לידה [ו]לא בענן רובו, ואסיקנה, בנפל שיצא שלם כולי עלמא, ר' יוחנן ור' אלעזר, לית להו דשמואל דאמר אין הראש פוטר בנפלים, אלא תרויהו סבירא להו בשיצא שלם הראש פוטר, דחשיב, וכל היכא דנפקא הראש לא בענן רובו, כי פליגי בשיצא מחותך או מסורס. אמר רב פפא כתנאי, יצא מחותך או מסורס משיצא רובו כול', ותרצה רב זביד הכי יצא מחותך מסורס משיצא רובו הרי זה כילוד, הא כתיקונו הראש פוטר, ר' יוסי אומר כתיקונו לחיים, דאיפשר להתקיים, הוא דפטר הראש דהוא בן קיימא, שלא לחיים אין הראש פוטר אלא רובו. תניא נמי הכי, יצא מחותך מסורס משיצא רובו הרי זה כילוד, כתיקונו הראש פוטר, ר' יוסי אומר משיצא כתיקונו לחיים, ואי זה הוא כתיקונו לחיים משיצא רוב ראשו, ואי זה הוא רוב ראשו, אבה יוסי בן חנן אומר משייראו צדעו, ר' יונתן בן יוסי אומר משתצא פדחתו, ויש אומ' משיראו קרני ראשו, וקיימא לן כר' יוסי, וכדמתריץ רב זביד [דהא] ר' יוחנן קאי כואתיה.
מתני', המפלת ולד ואין ידוע מה הוא, תשב לזכר ולנקבה, אין ידוע אם ולד היה אם לאו תשב לזכר ולנקבה ולנידה. פיר' מטמאין אותה י"ד יום אע"פ שאינה רואה דם, דאמרינן יולדת נקבה היא, ואין נותנין לה ימי טוהר, דכל דם שרואה מחזקינן לה נידה, דאמרינן לא היה ולד, לזכר, שאם ראתה יום ל"ד ועוד ראתה יום מ"א, אם נחזיקה בחזקת נידה מיום ל"ד עד תשלום ארבעים יום שבעת ימי נידה זה שראתה יום מ"א הוא מכלל ימי זיבה שומרת יום כנגד יום ודיי לה, אלא מחמירין עליה ואומ' יולדת זכר היא, ואותו הדם שראת ביום שלשים וארבע דם טוהר היה, וזה שראתה ביום ארבעים ואחד הוא תחלת נידה, וכן אומ' עד תשלום (מ"א) [פ"א] יום, והוא הדין ברואה יום ארבעה ושבעים ובפ"א ימים, שמחזיקין אותה יולדת נקבה ותחלת נידתה מיום פ"א. ואוקמה ר' יהושע בן לוי למתניתין, דקתני אין ידוע אם הוא ולד תשב לזכר ולנקבה ולנידה, בשלא הוחזקה מעוברת בפנינו, אבל אם הוחזקה מעוברת בפנינו ועברה בנהר והפילה ונפל הנפל בתוך הנהר ואין ידוע מה היה, מביאה קרבן ונאכל, מאי טעמא, אמרינן לך אחר (רבו) [רוב] נשים, ורוב נשים ולד מעליא ילדן. תא שמע, בהמה שיצאה מלאה ובאת ריקנית, כלומר ילדה ביער או במקום אחר ואין ידוע מה ילדה, הבא אחריו בכור מספק, ואמאי כול', ופשוטה היא.
<h2>דף כט:</h2>
כי אתא רבון אמר מותיב ר' יוסי בר' חנינה טועה ולא ידענא מאי תיובתיה, דתניא האשה שיצאה מליאה ובאת ריקנית, והביאה לפנינו שלשה שבועים טהורין ועשרה שבועין אחד טמא ואחד טהור, משמשת לאור ל"ה ומטבילין אותה צ"ה טבילות, דברי בית שמאי, ובית הלל אומ' ל"ה טבילות, ר' יוסי ביר' יהודה אומר דייה טבילה שתהא באחרונה. ומקשינן, בשלמא שבוע ראשון לא משמשא אימור יולדת זכר הואי, דכתיב [ויקרא י"ב] וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה, בין רואה ובין אינה רואה, שבוע שני נמי אמרינן דילמא יולדת נקבה הואי וטמאה שבועים כנדתה בין רואה בין אינה רואה, שבוע שלישי נמי לא משמשא אימור יולדת בשופי היתה וראתה שלשה ימים זה אחר זה שהיא יולדת בזוב וצריכא שבעה נקיים, ואילו שני שבועים שהחזקנוה כיולדת נקבה אע"פ שלא ראתה בהן דם ונקיים היו, ופרקינן, האי תנא סבר ימי לידתה שאינה רואה בהן אין עולין לה לספירת זיבתה שהן אילו שבעה נקיים, הילכך בענן שבוע שלישי טהור לספירת זיבה זולתי שבועים שהן ללידתה, אלא שבוע רביעי אע"ג דחזיא דם תשמש, דמכל פנים דם טוהר הוא, אלא כיון דלא תני משמשת בשבוע רביעי שמע מינה דלא אזלינן בתר רובה ואמרינן רוב נשים ולד מעליא ילדן, ואע"ג דהוחזקה מעוברת, דהא בהדיא תניא האשה שיצאה מליאה, קשיא לר' יהושע בן לוי, אי הכי אמאי אמר רבון לא ידענא מאי תיובתא, הרי תיובתא מפורשת, ושנינן משום דאמר רבון אימור הא מתניתא בחזקת אשה זו הרחיקה לידתה, כלומר יש לה זמן הרבה שילדה, וכבר שלמו ימי טוהר, ועכשיו כל זמן שרואה דם נידה היה. ומקשינן, אי הכי שבוע חמישי דטהור הוא תשמש ודחינן הכי, הך שבוע רביעי כולו מספקא לן דילמא כל יומא ויומא הוא סוף לידה ותחילת נידה, ויום כ"ח שהוא סוף שבוע רביעי אמרינן דילמא תחילת נידה היא, ובעיא לאשלומי שבעת ימי נידה עד יום ל"ד, ויום ל"ה טהורה, כדקתני ומשמשת לאור ל"ה. ומקשינן תוב, הך שבוע שלישי אוקימתה סופרת לזיבתה שבעה נקיים, וקימא לן דזבה טבילתה ביום, נידה ויולדת טבילתן בלילה, וכיון דטבלה ביום רביעי דהוא יום אחד ועשרים תשלום שלושה שבועים טהורים טהרה ותשמש, ושנינן, מתניתא דא לר' שמעון היא, דאמ' בתורת כהנים [פרשת מצורע פ"ט ה"ב] ר' שמעון אומר אחר המעשה תטהר, כיון שטבלה מותרת וטהורה להתעסק בטהרות, אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבא לידי ספק, מאי ספק, שאם תראה בו ביום אפילו אחר הטבילה סותרת למפרע, ונמצאו הטהרות שעשתה שנטמא, ואם תראה למחר אינה סותרת, ולאורתא תשמש, ודחינן בשראתה מבערב. וחזרנו להקשות כל הטבילות אמאי.. בעו בית הלל שלשים וחמש טבילות ובית שמאי בעו צ"ה טבילות, ופשטינן, בשלמא שבוע ראשון מטבלינן לה בלילותא, דאמרינן שמא יולדת זכר הואי והיום תשלום שבעת ימי לידתה וטבילה בזמנה מצוה, וקימא לן נידה ויולדת טבילתן בלילה, הילכך מטבלינן לה שבוע ראשון כל ליליא וליליא, שבוע שני נמי בלילואתא מטבלינן לה שמא יולדת נקבה הואי, וכל יומא ויומא אמרינן השתא מלו ארבעה עשר לנקבה ומטבלינן לה, ביממי נמי אימור יולדת בזוב הואי והזבה טבילתה ביום, ומפני מה אין מטבילין אותה בשבוע ראשון בימים, ונימא דילמא יולדת בזוב דבענן שבעה ימים נקיים ספורים לפנינו, לפיכך לא מטבלינן לה, שבוע שלישי נמי מטבלינן לה ביממי אימור יולדת נקבה בזוב הואי, הרי שמונה ועשרים טבילות לדברי הכל, לבית הלל ולבית שמאי, דבהני מודו תרויהו, מוסיף לה בית שמאי שבע טבילות אחרות בלילות, דסברי אע"פ שטבלה בתשלום שבעה לזכר ובתשלום ארבעה עשר לנקבה, עוד בתשלום ימי טוהר בעיא טבילה אחרת בתשלום ימי לידתה, ואילו הימים חשוב טבול יום וזה הוא טבול יום ארוך, ובכל יום ויום עד מלאת שמונים אם אומרין היום שלמו ימי טוהר ומטבלינן לה בכל לילה, נמצאו לבית שמאי שלשים וחמש טבילות, אבל לבית הלל אינם אלא שמונה ועשרים טבילות בלבד.
<h2>דף ל.</h2>
ומקשינן לבית שמאי מיכדי ימי טוהר כמה הוי שיתין ושיתה, (כ)[ד]ל שבעה דאטבלינה בלילואתא דשבוע שלישי משום טבול יום ארוך, והן חשובין מכלל ימי טוהר, דהא בתר תשלום י"ד לנקבה אינ[ה]ו פשו להו ימי טוהר נ"ט, דאטבלינן לה כל ליליא נ"ט טבילות ושבע, הרי ס"ו טבילות, וכ"ח לדברי הכל, הרי צ"ד טבילות, לבית שמאי הא דתני צ"ה טבילות טבילה אחרת מנא ליה, ופרקינן כגון שבאת לפנינו בין השמשות, דיהבינן לה בההוא יומא טבילה יתירתא, דילמא וכול', ומפורש בתינוקת במשנתינו [ע' ע"ב], בית שמאי אומ' צריכה טבילה באחרונה, ואמרינן מאי ביניהו, אמר רב קטינא טבול יום ארוך איכא בינייהו, דחשוב להו בית שמאי להני ימי טוהר כולן כטבול יום ארוך ומצריך לה טבילה אחריתי.
ומקשינן תוב לבית הלל דאמרי טבול יום ארוך לא בעאי טבילה, דסגי לה בההוא טבילה דטבלה ביום תשלום שבעה לזכר וארבע עשרה לנקבה, הא לא משכחת לה אלא כ"ח טבילות, כדאמרן דאינון דברי הכל, שבע אחרניאתא מנא ליה דקתני שלשים וחמש טבילות, ופרקינן, שבוע חמישי דהוא טהור מחזקינן לה כל יומא ויומא בסוף נידה, כדאמרינן דילמא יום אחד ועשרים, דהוא תשלום שלושה שבועים טהורין, דהוא יום מלאת ימי טהרה, והדם שראתה יום כ"ב הוא תחלת נידה, לפיכך צריכה טבילה בתשלום ימי נידתה, והוא לילי שמיני דהוא תחלת שבוע חמישי, עוד חישינן שמא יום כ"ב הוא מלאת ימי טהרה ויום כ"ג הוא תחלת נידה, לפיכך מטבלינן לילי תשיעי, שהוא תשלום שבעת ימי נידה, וליל יום שיני לשבוע חמישי, וכן כל יומא מספקינן לה כל שבוע רביעי בתחילת נידה ומטבלינן לה כל ליליא בשבוע חמישי, הרי שבע טבילות אחרות לבית הלל תשלום ל"ה טבילות ששנה, ובסוף שבוע חמישי נמצאת שטבלה ל"ה טבילות ומשמשת לאור ל"ה ימים. ומקשינן לבית הלל אי הכי שאר שבועים אחד טמא ואחד טהור, נימא הכי דכל יומא ויומא משבוע טמא מחזקינן לה סוף ימי טוהר ותחילת נידה, וצריכה טבילה בכל לילה ולילה משבוע שחזר ונפישי להי טבילות, ופרקינן, אין הכי נמי, דלבית הלל צריכה טבילה כל לילה ולילה דשבוע טהור כדאמרן, מיהו בית הלל לא חשבי ל"ה טבילות, אלא טבילות שטובלת לפני תשמיש, שרק עד מלאת לה שלשים וחמש יום, אבל טבילות דלאחר תשמיש לא קא חשיב, ומכל מקום מצריכה הני טבילות כולהי, ולבית שמאי, טבילות דמטביל לה בלילואתא משום סוף לידה עולות לה (בסוף) [לסוף] נידתה, דהא נידה ויולדת תרויהי טבילתן בלילה היא. ומקשינן, ולבית שמאי דה[וא] חשיב טבילות דלאחר תשמיש, וליספקה נמי בזיבה בהני שבועי שבוע טמא דחזיא משום דלא קביע לה וסת ולא ידעי מאי דם ניהו, ולחשוב טבילות חובה דאינון ביממא, ופרקינן, בלידה מיירי האי תנא ולא בזיבה, איני, והא יולדת בזוב קתני, ופרקינן, זיבה דאתיא מחמת לידה, כגון יולדת בזוב דעל ידי הריון ולידה היא באה, אותה קא חשיב, זיבה דאתיא בלא עסק הריון ולידה לא קא חשיב. ומקשינן, שבוע קמא דאתאי לקמן ניטבלה ביממי דילמא יולדת בזוב היא, וכל יום ויום נימא היום תשלום שבעת ימי נקיים של זיבה, ופרקינן, מתניתא דא לר' עקיב' היא, דאמר בענן שבעה נקיים ספורים לפנינו, ומשום הכי מטביל לה בשבוע שני ובשבוע שלישי ביממי דילמא יולדת בזוב הואי, והנה שבעה נקיים ספורים בפנינו, ומשום הכי מטביל לה, אבל שבוע ראשון דליתנהו ספורין בפנינו לא. ומקשינן, יומא דסוף שבוע ראשון נטבלה, דהא איכא שבעה ימים ספורים בפנינו, ופרקינן, טבילה חדא בשבוע כוליה לא קא חשיב. ומקשינן, למה ליה למיתנא עשרה שבועין, לאו למימני שמונים יום הוא דבעי, (דאנין) [דמנין] לנקבה, וכל שכן לזכר בשלשה שבועים טהורים, ותמניה ופלגא שבועים אחד טהור ואחד טמא סגיא, ופרקינן, איידי דתנא בשבוע מסיק ליה, ואיידי דתנא טמא תנא טהור לאסוקי בטהרה. יומא קמא דאתאי לקמאן נטבלה דילמא כשומרת יום כנגד יום היא, ופרקינן, בזבה קטנה לא קא מיירי, וסלקא נמי לידתה שאינה רואה בהם דם אין עולין לה בספירת זיבתה. ואסיקנה, שמע מינה תלת, שמע מינה ר' עקיב' היא דאמר בעי ספורים בפנינו, ושמע מינה ר' שמעון היא דאמר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק, פיר' שאם תראה דם אחר טבילתה סותרת למפרע ונמצאת שהיתה טמאה בעת ששימשה למפרע, אבל אם תראה למחר אינה טמאה [למפר]ע אלא מיכן ולהבא, ושמע מינה טבילה בזמנה מצוה, וקימא לן הכי, דהא בית שמאי ובית הלל תרויהו מודו דטבילה בזמנה מצוה, כי פליגי בטבול יום ארוך, ר' יוסי ביר' יהודה אומר דייה לטבילה שתהא באחרונה, ולא אמרינן טבילה בזמנה מצוה.
מתני', המפלת ליום ארבעים אינה חוששת לולד, ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה כול', עד יום (ארבעים) [שמונים] ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנידה. תנא למה הוזכר זכר, אי לענין טומאה הא קתני נקבה שהיא י"ד ימים טמאתה, ואי לענין טהרה [ל' ב'] הא קתני נידה, דכל דם שרואה מחזקינן לה כנידה, אלא אמאי קתני זכר, שאם תראה יום שלשים וארבעה ותחזור יום ארבעים ואחד, מקולקלת עד ארבעים ושמונה, וכן לענין נקבה, אם ראתה יום ע"ד ותחזור ותראה יום פ"א תהא מקולקלת עד שמונים ושמונה, וכבר פירשנוה למעלה, [כ"ט ע"א].
<h2>דף ל:</h2>
ר' ישמעאל אומר, יום מ"א תשב לזכר ולנקבה, יום כ"א תשב לזכר ולנקבה ולנידה. תניא, אמר ר' ישמעאל, טימא וטיהר בזכר ארבעים יום, טימא וטיהר בנקבה שמונים יום, כשם שיצירת הזכר (בימי) [כימי] טמאתה וטהרתה (של אביו) [של אמו], כך יצירת הנקבה בימי טמאתה וטהרתה של אמה, אמרו לו, אין למידין יצירה מטמאה וטהרה. תניא, אמרו לו לר' ישמעאל, מעשה בקלפטרא מלכתא שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקו ומצאו הזכר והנקבה ליום ארבעים ואחד, אמר להם, אני מביא ראיה מן התורה ואתם מביאים ראייה מן השוטים מאי ראיה מן התורה, דכתיב ואם נקבה תלד, דלא הוה צריך, דהא בלידה מישתעי קרא, א[מאי] הדר וכתב תלד בנקבה, לאודועי גבי נקבה לידה אחרת, פיר' ארבעים יום אחרים, ומאי ראייה מן השוטים, דאמרינן אימור זו שמצאו נקבה בבטנה ביום מ"א היתה מעוברת [מקודם] לאלו מ"א ימים ארבעים ימים, שנמצאו לה עכשיו [פ"]א, ורבנן אמ' לך סמא דנפצתא אשקונה, פיר' משקה לשלשל הבטן השקו (אותן) אילו השפחות, ואם היתה מעוברת היתה מפילתו, ואחר כך נבעלו, וחשבו להם מ"א יום ונהרגו, ונמצאו העוברים הזכר והנקבה ביום מ"א, ור' ישמעאל אמר לך, איכא גופא דמקבל סמא, כלומר, אע"פ שהיא מעוברת ושתת משקה זה אינו מפלת, לפיכך אנו אומרים היתה מעוברת מקודם לכן במ' יום, ור' ישמעאל אמר מעשה ונהרגו השפחות ונמצאו הזכר ליום מ"א והנקבה ליום שמונים ואחד כול', ואמר אביי בשסימניהן שווין.
וחכמים אומ' אחד בירית זכר ואחד ברית נקבה, זה וזה לארבעים ואחד. חכמים הינו תנא קמא, ולא אתא אלא למסתמה ברבנן, ולא תימא מסתבר טעמיה דר' ישמעאל דמסיעין ליה קראיי, קאמש'לן דחכמים היא, דיחיד ורבים הלכה כרבים.
דרש ר' שמלאי למה הולד דומה במעי אמו, מקופל ומונח כפנקס, שתי ידיו על שתי צדעיותיו, שתי אציליו על שתי ארכבותיו, שני עקיביו על שתי עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, פיו סתום וטבורו פתוח, אוכל מה שאמו אוכלת ושותה מה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג אמו, וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאילולי כן אינו יכול להתקיים אפילו שעה אחת, ונר דלוק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנ' בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חושך, ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא, ואין לך ימים ששרוי בטובה כימי הריון, שנ' מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני, איזה ימים הם שיש בהם ירחים ואין בהם שנים, הוי אומר אילו ירחי לידה, ומלמדין אותו כל התורה, שנ' ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך וג', וכי תימא נביא הוא דאמר הכי, תא שמע בסוד אלוה עלי אהלי, וכיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח כל שלמד, שנ' לפתח חטאת רובץ, ואינו יוצא עד שמשביעין אותו, שנ' כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה, שנ' לפניו יכרעו כל יורדי עפר, תשבע כל לשון זה יום הלידה, שנ' נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה, ומה משביעין אותו, אומרין לו הוי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרין לך צדיק אתה הוי בעיניך כרשע, והוי יודיע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה, אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הרי הוא נוטלה, ר' אלעזר אומר [ל"א א'] מניין שמשביעין אותו, מהכא, שנ' ממעי אמי אתה גוזי בך תהלתי תמיד, וגוזי היא שבועה, שנ' גזי נזרך והשליכי.
<h2>דף לא.</h2>
תנו רבנן, שלשה חדשים הראשונים ולד דר במדור התחתון, אמצעיים דר במדור האמצעי, אחרונים במדור העליון, וכשמגיע זמנו לצאת מתהפך ויורד, ואילו הן חבלי יולדה, חבלי נקבה מרובין מחבלי זכר, מאי טעמא, זה דרך תשמישו בא ולא מיהפך, וזה דרך תשמישה באה ומתהפכת, אמר ר' אלעזר אשר עשיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ, פיר' לא נגמרה ריקום צורתו אלא במדור התחתון, שם רוקמתי ושם עושיתי.
תנו רבנן שלשה חדשים הראשונים תשמיש קשה לא[שה] וגם לולד, אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד, אחרונים יפה לאשה ולוולד, שמתוך זה יצא מלובן ומזורז. תאנא, המשמש ליום תשעים להריון הרי כאילו הוא שופך דמים, מנא ידע, אמר אביי שומר פתאים ה'.
תנו רבנן, שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו, אביו מזריע לבן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח לובן שבעין, אמו מזרעת אדום ממנו עור ובשר ודם ושיער ושחור שבעין, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודיבור שפתים והילוך רגלים ודיעה ובינה והשכל, וכיון שמגיע זמנו ליפטר, נוטל הקב"ה שלו וחלק אביו ואמו מונח לפניהם. אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי פוץ מילחא ושדי לכלבא כלומר אם יסור המלח לא יצלח אלא לכלב.
כתיב עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות וג', מידת בשר ודם נותן חפצים בחמת צרורה ופיה למעלה, אולי שישתמר מה שבתוכה, והקב"ה צר עובר במעי אמו פתוחה ופיה למטה ומשתמר, ולא עוד אלא כל זמן שמכביד הוולד עולה למעלה. כתיב אודך על כי נוראות נפלתי נפלאים מעשיך וג', מידת בשר ודם נותן כמה זרעונים לערוגה כל אחת עולה למינו, והקב"ה צר עובר במעי אמו וכולן עולין למין אחת. מאי דכתיב אודך ה' כי אנפת וכול', במה הכתוב מדבר, בשני אנשים שיצאו לסחורה, אחד אירע לו מקרא ונתעכב והיתחיל מקלל יומו, חבירו הלך, לימים שמע שניטבע חבירו, התחיל מודה ומשבח ומתנחם, והיינו דכתיב ישוב אפך ותנחמני, ואמר ר' אלעזר, עושה נפלאות [גדו]לות לבדו, אפילו בעל הנס אינו מכיר בנס [ש]לו. אין אדם נוצר [אלא מ]הברור שבשכבת זרע, שנ' ארחי ורבעי זרית וג', כאדם שזורה תבואה בגורן ובורר ה[אוכ]ל מתוך הפסול, וכן ד[רש ר' אבהו], האל המאזרני חיל וגו', כלומר [זיריתני] וזירזתני.
תנו רבנן, בראשונה היו אומ' אשה מזרעת תחלה היא כול', [עד שבא] ר' צדוק והביא לו ראיה, [אלה בני לאה] אשר ילדה [ליעקב, ת]לה [הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים], הן היו מזריעות תחילה, וכתיב ויהיו בני אולם אנשים גבורי חיל דורכי קשת מרבים בנים ובני בנים, וכי בידו [של אדם] להרבות בנים, אלא בשכר שהיו משהין עצמן עד [שיזריעו] נשותיהם, מעלה עליהם הכתוב [כאילו הם] מרבים בנים, והינו דאמר רב קטינא יכול אני לעשות [כל בני ז]כרים.
<h2>דף לא:</h2>
אמר רבא, הרוצה להיות לו בנים זכרים [יבעול ויש]נה. אמר ר' יצחק, אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה, שנ' הן בעון חללתי, כלומר בעת קירוב עון, ר' יוחנן אמר סמוך לטבילתה, כלומר בעת טהרתה, שנ' תחטאני באזוב ואטהר. אמר ר' יצחק כיון שבא זכר בא שלום, שנ' שלחו בר מושל ארץ זכר ככרו עמו, כלומר סעודתו, כדכתיב ויכרה להם כירה גדולה, נקבה נקי באה, אין עמה כלום, דהא אומרת תן לי, שנ' ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה.
שאלו לר' שמעון בן יוחאי, מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן, אמר להן שבשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא אזדקק לבעלי, ואחר שתלד מתחרטת, לפיכך אמרה תורה מביאה קרבן, ומתקיף רב יוסף עלה, אי הכי האי מזידה היא, ועוד כי האי גונא בחרטא תליא מילתא, ועוד כשבה או שעירת עיזים לחטאת היה לה להביא שהן קרבן שבועה ולא כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת ולא פריק ליה. ומפני מה אמרה תורה זכר טהרתו לשבעה, מפני שהכל שמיחין בו מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עציבין בה מתחרטת לארבעה עשר, ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה, [כדי שלא יהו] הכל שמחים [ואביו ואמו] עציבים. תניא, היה ר' מאיר אומר, מפני מה [אמרה תורה] נדה שבעה, מפני שמתוך ש[רגיל בה וקץ בה, אמרה] תורה שבעה כדי ש[תהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה. שאלו תלמידיו את רבי דוסתאי ברבי ינאי, מפני מה איש מחזר על אשה ואין אשה מחזרת על איש, משל] לאדם שאבדה [לו אבידה], בעל אבידה [מחזר] על אבידתו, לכך איש מחזר על [אבידתו שנל]קחה ממ[נו, מפני] מה הזכר יוצא ממעי אמו, הזכר פניו למטה בקרקע מ[מקום] שנברא, והנקבה פניה למעלה ממקום שנברא[ה ב]צלע. האיש מקבל פיאס, שהוא לבו רך כמו העפר שנברא ממנו, והאשה ליבה חזק כמו עצם שנבראת ממנו, לפיכך אינה מקבלת פיאס, איש קולו עבה כמו קול העפר, ואשה קולה ערב כמו קול עצם שנבראת ממנו, דכתיב כי קולך ערב וג'.
מתני', בנות כותים נדות מעריסתן כול'. אוקימנה הכי בנות אע"ג [דלא] ידעינן אי לא חזיאן אי חזיאן, אלא מסתמא משויין להי נדות, ור' מאיר היא דחייש למיעוט, [ל"ב א'] כדתניא קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין, ואמרינן מה טעם לא מיבמין, קטן שמא ימצא סריס, וקטנה שמא תמצא אילונית, ונמצאו פוגעין בערוה, והני דמשתכחו סריס ואילונית מיעוט ני[נה]ו, וחייש להו ר' מאיר למיעוטא, דאפשר לאישתכוחי, [הני] לא איפשר, ושנינן, הא נמי משתכחה, דתניא אמר ר' יוסי, מעשה בעין בול והטבילוה קו[ד]ם לאמה, ואמר ר' בבית שערים והטבילוה קודם לאמה, ואמרינן, בשלמא הנהו [דר' יוסי ודר]בי חד בבית שערים וחד בעין בול, ואיצטריכו לאטבולי תינוקת בת שמונה ימים משום תרומת ארץ ישראל, דילמא אתו להאכילה בת[רומה דארץ ישראל וכו', אלא בפומפדיתא דל]יתא, למה להו לאטבולה, [והא אמר שמואל אין תרומת חו"ל אסורה אל]א במי שטו[מאה יוצא מגופו].0...
<h2>דף לב:</h2>
לזכר כל שהוא בן גדול [בן קטן... אלמא כי מרבה קרא בן יום אח]ד מרבה, איני, והתניא איש, אין לי [אלא איש, בן תשע שנים ויום אחד מנין, ת"ל ואיש] כי ישכב את אשה, ופריק רבא [הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי...0, ואקשינן] מאחר דגמרינן לה דבן תשע [שנים ויום אחד הלכתא היא, למה לי קרא], למעוטי אשה מלובן.
<h2>דף לג.</h2>
[אילימא תחתיו דז]ב [מואיש אשר יגע במשכבו נפקא, אלא הנוגע בכל אשר יהיה הזב].. אשר למה לי קרא הא כת'.. [תחת]יו הזב ..ב משמע בין משכב תחתון בין משכב עליון.. כתיב כל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו יטמא, אלא שנתקו מטמאה חמורה [והביאו לידי טומאה קלה].. הזב יטמא ד.. יטמא טמאה קלה משמע, ומה היא.. ..שאינו מטמא אלא א[וכלין ומשקין]. ואסיקנה דמשכב עליון של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין בלבד, אבל חרס או בגדים לא, אבל משכב תחתון מטמא אדם וכלים, ואפילו עשר מצעות [זו על גב] זו ויתיב זב או שכיב בעליונה כולן טמאות, כדין עשר עליות זו על גבי זו וישב זה בעליונה כולן טמאות. ותחתונו של בועל נדה מנא לן, דתניא ותהא נדתה עליו, יכול יעלה לרגלה, כלומר ימנה ימים במקומה, כל הטמאה שהיא מטמאת בה גם זה יטמא, [תלמוד] לומר יטמא שבעת ימים, מ.. .. ..וכת טמא ה.. .. מה היא מטמאה אדם וכלי חרס במגע, כך הוא [מט]מא אדם וכלי חרס במגע, יכול אף מטמא מושבו כמשכבה ומושבה לטמא אדם ולטמא בגדים, תלמוד לומר וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא הכתוב [נתקו] מטומאה חמורה, משכבה ומושבה, והביאו לידי טומאה קלה, לומר שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין בלבד, ואסיקנה יטמא טמאה קלה משמע, ומקשינן, אמאי דרשה [ל]ה הכי דרשיה הכי, אימא ותהי נדתה עליו כול', כלומר ה.. .. ..ת נדתה, הדר כתיב וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא [כלל ופרט].. ..וכל כי האי.. ..אוכלין ובגדים.. [משכב ומושב אין] מידי אחרינא אינו מטמא. אמר אביי, [יטמא] שבעת ימים הפסיק בין הכלל לפרט, [הו]ה כלל ופרט המרוחקין זה מזה, וכל כי האי גונא אין דנין אותו בכלל ופרט, רבא אמר, לעולם כלל ופרט המרוחקין דנים אותם בכלל ופרט, א[בל] כיון דלא כתיב משכב אלא וכל המשכב, וכל ריבויא הוא, ואפילו [כלל ופרט המרו]חקין, ומתקיף ר' אבא בר יעקב, אימא מה היא לא חלקת בין משכבה ומגעה אף הוא לא תחלוק בו בין משכבו למגעו, מה משכבו אינו מטמא אלא אוכלין אף מגעו לא יטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין, ופרקינן, עליו להטעינו משמע, כלומר כיון דכתיב ותהא נדתה עליו להטעינו טמאה משמע, כלומר לטמא אדם וכלים במגע.
שנינו בכותים מפני שהן בועלי נדות מפני שהן יושבות על כל דם ודם. פיר' שיושבות בדם ירוק כדם אדום, כלומר (שבעה) [ששה] דמים טמאין יש להן, חמשה הני דתנן [י"ט ע"א], מוסף עליהן ירוק, כיון שיושבות על כל דם חישינן שמא ראתה בס[וף] ביום ראשון דם ירוק, וכיון דכתיב קרא שבעת ימים תהא בנדתה, אם תחזור ותראה באחד מאילו שבעת ימים דם אדום מונה מתחילת ראיתה לדם ירוק שבעת ימים ומשמרת, והיא אינה יודעת שאותו דם ירוק שראתה טהור היה, ואינה נדה אלא מיום שראתה דם אדום, ועדיין לא שלמו מיום שראתה דם אדום שבעת ימים, הילכך עדיין נדה היא, [לפי]כך נמצא בעלה בועל נדה, ולא שנו אלא בנשוי שהוא בועל נדה, אבל אם הוא בלא אשה אינו בחזקת טמאה. דבר אחר, מפני מה אמרו שהן בועלי נדות, כי יום שפוסקת בו הדם סופרתו למנין שבעת ימי טהרה, דאמר רחמנא [ויקרא ט"ו] ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר, ושומרת א[חר אותו] היום ששה ימים אחרים ונטהרת, ואנן לא מנינן שבע[ה אל]א בלתי [אותו] יום, לפיכך נמצא הבועלה ביום טהרתה.. המנין בועל נדה שאינה טהורה ו..0, ומקשינן ואנן נמי [ניספריה] ..ת דהא קימא לן שהוא מ[קצת] היום טהור כאילו.. טהור [שה]יה, ודחי רבא, אם כן ראיית שכבת זרע דסתרה בזיבה יום אחד היכי משכחת לה, שמא מקצת היום טהור כולו טהור ואין שם סתירה לעולם, ושנינן אי חזא שכבת זרע בפלגא דיומא הכי נמי, דשאר היום שהוא טהור עולה לה ואינו סותר כלום, כי אמרינן דסתר היכן דחזא שכבת זרע סמוך לשקיעת החמה, דליכא שהות ביום לאחזוקי בטהרה.
בעי רמי בר חמא, פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה, רואה היא וסתרא כול', [ל"ג ב'] ואסיקנה, כשם שהזב אם יראה שכבת זרע סותר יומו וצריך לישב יום אחד כנגדו טהור תוספת על השבעה, כך הזבה שפלטת שכבת זרע תסתור יום אחד, דכי אמ' רחמנ' ואחר תטהר שלא [תהא] טמאה מפסקת באילו שבעת הימים כולם, טמאת זיבה אמ' רחמ', הא טמאת שכבת זרע לא, ולא איפשיטא.
<h2>דף לג:</h2>
ואין חייבין על מגע כותי בביאת מקדש. רב פפא, כי נפיק לאפיה דרב שמואל בר אחא כד אתא מבי חוזאי בעדנא דאקנו ליה הנהו י"ב אלפי זוזי דהוה מסיק בהו, איקלע לתווך כול', רמא ליה רב שמואל בר זוטרא אהא מתניתין דתנן אין חייבין עליהן, פי' על מגע כותים, על ביאת מקדש, ואין שורפין עליהן תרומה מפני שטומא[תה ספק], אלמא מספיקא לא שרפינן תרומה, איני, והא תנן על ששה ספיקות שורפין תרומה, על ספק בגדי עם הארץ, אמר רב פפא יהי רעוא ליתכיל האי תורא לשלמא, שני ליה מתניתין דקתני אין שורפין עליה תרומה בכותי חבר, אמר ליה אי כותי חבר הוא בועל נדה משוית ליה, דקתני מטמאין משכב תחתון כעליון, אישתיק, אמר ליה רב שימי בר אשי מאי טעמא לא שנית ליה מתניתין בכותי שטבל [ועלה] ודרס על בגדי חבר, ואזיל בגדי חבר ונגעו בתרומה, [דאי משום טומאת עם] הארץ.. ..א ליה.. .. ..הא טביל [ליה, ואי משום בו]על נדה הוא.. ..[ספק] השלימתו ספק לא השלימתו ..וה.. ופירשנו לעילא, ואם תימצי לומר הדלימה טמא שקודם... שבעה ימים בעל ועכשיו טבל וטהר, ואם תמצי לומר בעל, הוי ליה ספק(א) ספיקא ובספק א(ח)ין שרפינן תרומה, בספק ספיקא לא שרפינן תרומה, ואי משום בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, כותי ערום הוה.
מתני', בנות צדוקין בזמן שנהגו ללכת בדרכי אביהן הרי הן ככותיות וכול', איבעיא להו סתמא מאי, ופשטנה מסיפה, דאמר ר' יוסי לעולם הרי הן כישראל עד שיפרשו ללכת בדרכי אביהן בפירוש, דאי סתמא כישראל נינהו מכלל דתנא קמא סבר סתמא ככותיות, שמע מינה.
תנו רבנן, מעשה בצידוקי שסיפר עם כהן גדול בשוק ונתזה צינורא מפיו ונפלה בבגדי כהן גדול, ושאלו אשתו של אותו צידוקי ואמרה אע"פ שצידוקות אנו, מתיראות אנו מן הפרושין ואנו מראות דם לחכם, ואמר ר' יוסי בקיאינן אנו בהם והן מראות דם לחכם כול', ואי לא חיישת ליה משום דבועל נדה ניחוש משום צינורא דעם הארץ, ומשני אביי, מאי צידוקי חבר הוה, ואי חבר הוה אמאי חיש שהם בועלי נדה, [ל"ד א'] ופריק רבא רגל הוה, בעידן כד נתזה צינורא מפי הצדוקי לבגדי כהן גדול, דטמאת עם הארץ ברגל [כטה]רה שויוה רבנן, שנ' ויאסף כל איש ישראל אל ירו' כאיש אחד חברים, הכתוב עשאם בשעה שמתאספין חברים.
<h2>דף לד.</h2>
מתני', דם הנכרית [ודם טהרה של מצורעת], בית שמאי מטהרין ובית הלל אומ' כרוקה וכמימי רגליה. פיר' בית שמאי ובית הלל מודו ברוקה ובמימי רגליה שהן טמאות, [כי] פליגי בדמה פליגי, בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין בדמה. ומקשינן, ולית להו לבית שמאי הא דתניא דבר אל בני ישראל, בני ישראל מטמאין בזיבה ואין הגויים מטמאין בזיבה, אבל [חכמים] גזרו שיהו [כזבין] לכל [דבריהן] עד ושורפין עליהן תרומה, ודייקינן לעולם [סברו אלא] אמרו בית שמאי משום דלא איפשר, היכי לעביד, לטמא זה הדם של נכרית לח ויבש, עשיתו כשל תורה, ליטמא לח ולא ליטמא יבש היקלתה, ס"א חלקתה, בדבר שטומאתו מן התורה, חיישינן דילמא אתו למעבד הכי בדם ישראל, דאתו למימר זה דם טמא וזה דם טהור, כשם שזה לח ולא יבש כך זה לח ולא יבש, הלכך לא איפשר, אי הכי רוקה ומימי רגליה נימא הכי, ושנינן כיון דחזו דדמה טהרי רבנן, מידע ידעי דטמאת רוקה ומימי רגליה מדרבנן היא. ומקשינן, וניטהרו רוקה ומימי רגליה וליטמו דמה, ונימא כיון דחזו דמטהרי רוקה ומימי רגליה מידע ידעי דטמאת דם נכרית מדרבנן היא, ושנינן, רוקה ומימי רגליה דשכיח בכל יום גזרו בהו רבנן טמאה, דמה דלא שכיח אלא לפרקים לא גזרו בהון רבנן.
אמ' רבא זובו שלנכרי דברי הכל טמא וקריו טהור, עבדו רבנן היכרא בקיריו, דכיון דחזו דמטהרי בקיריו, ידעי דטומאת זובו מדרבנן היא, ולא שרפי עליה תרומה וקדשים. ולטהריה לזובו וליטמא לקיריו, ושנינן, זובו דלא תלי במעשה אלא מעצמו שותת ויורד גזרו ביה רבנן טמאה, קיריו דתלי במעשה, דלא הוי אלא אי מיטמי משמש כעין ביאה, לא גזרו ביה רבנן טמאה. לימא מסיעא ליה לרבא, נכרית שפלטה שכבת זרע מישראל טמאה, בת ישראל שפלטה מנכרי טהורה, מאי לאו טהורה לגמרי, ושמע מינה לא גזרו רבנן בקיריו, ודחינן לא טהורה מדאורייתא [וטמאה] מדרבנן.
<h2>דף לד:</h2>
תא שמע נמצאת אומר שכבת זרע של ישראל טמאה ואפילו במעי גויה, ושכבת זרע שלנכרי טהורה בכל מקום ואפילו במעי ישר', חוץ ממימי רגלים שבה שהן טמאים. וכי תימא האי נמי טהורה מדאוריתא וטמאה מדרבנן, אטו מי רגלים שלנכרי מדאוריתא מיטמו אלא לאו מדרבנן, שמע מינה שכבת זרע שלנכרי במעי ישראל טהורה וטהרה גמורה היא שמע מינה. אמר מר שכבת זרע של [ישראל טמ]אה בכל מקום ואפילו [במעי] גויה. תיפשוט בעיא דרב פפא דהא בעי בשבת בפרק אמ' ר' עקיב' [פ"ו ע"ב], שכבת זרע של ישראל במעי גויה מהו, שמע מיהא מתניתא שהיא טמאה, ואמרינן דילמא הא מתניתא בתוך שלושה ימים, דודאי טמאה לאחר שלשה ימים מאי, ועלתה בתיקו.
פיס', דם טהרה שלמצורעת בית שמאי מטהרין ובית הלל אומ' כרוקה וכמימי רגליה, מאי טעמא דבית הלל, אמ' ר' יצחק כתי' [ויקרא ט"ו] והזב את זובו לזכר ולנקבה, לזכר לרבות מצורע למעינותיו, ולנקבה לרבות מצורעת למעינותיה. ואמרינן מאי מעינותיה, אי לימא שאר מעינותיה כגון מימי רגליה ורוקה ומי האף וכיוצא בהן, הני מזכר יליף לה, מה זכר מצורע מעינותיו הללו טמאין אף במצורעת כך, [אל]א לנקבה לרבות דם טוהר שלמצורעת להיות טמא, ובית שמאי אמרי איכא למיפרך, מה למצורע זכר שטימא ביה רחמ' מעינותיו הללו, שהוא חמור דטעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה, תאמר במצורעת דלית בה הני, הלכך איצטריך הכא לרבויי שאר מעינותיה, אבל דם טוהר שלמצורעת טהור. ובית הלל אמרי לך, ליכתוב רחמנא במצורעת למעיינותיה ואתי מצורע זכר נילף מינה, אייתר ליה לזכר למעינותיו דלא צריך ליה, דהא גמר מן המצורעת, אמרי תינח למצורעת נקבה לרבות דם טוהר שלה להיות טמא. ובית שמאי אמרי לך, איכתי איכא למיפרך דמצורע זכר ממצורעת נקבה לא גמר, דפרכינן מה לנקבה שכן מטמאה באונס, כלומר על איזו דרך ראתה זיבות הרי היא זבה והיא חמורה, לפיכך החמיר בה רחמ' להיות מעיינות מצורעת טמאין, תאמר בזב זכר שאינו מטמא באונס, שנ' והזב את זובו, ואמרינן זב מחמת זובו ולא מחמת אונסו, והוא קל מן הנקבה כך מצורע זכר קל ממצורעת נקבה, ולא ילפא מיניה. ודחו בית הלל וכי קימין במצורע ופרכינן מילי דזב כלומר אנו עסיקין בענין דמצורע פרכיתנן מעיניינא דז[ב. ובית שמאי] שום טומאה [פרכינן]. ושאר השמעה פשוטה.
אמ' ר' אסי כי פשיט ריש לקיש בזב. כלומר כש[היה] מתעסק בפרשת הזב, בעי הכי בראייה ראשונה [ש]לקטן ב[ז]יבות מהו שתטמא, כיון דאמ' רחמ' [ויקרא ט"ו] זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז, הקישה התורה זה לזה, מי אמרינן כיון דלית ליה שכבת זרע, דהא קטן הוא, אע"ג דאית ליה זיבה, שנ' [שם] והזב את זובו, בין גדול בין קטן, כיון דאיתקש אמרינן ראיה ראשונה שלו כשכבת זרע דמיא ולא מטמא, או דילמא כיון דאילו הוו שתי ראיות והאי מצטרפין, ופשיט רב יוסף אמ' קרא זאת תורת הזב, בין גדול בין קטן, מה גדול ראיה ראשונה שלו מטמאה, אף קטן ראיה ראשונה שלו מטמאה. באעי רב יוסף, ראיה ראשונה שלזב מצורע מהו שתטמא במשא, מקום זיבה כלומר מקור זיבה מעין הוא, וכי טיהר רחמ' ראייה ראשונה מלטמאה במשא היכא דאתי מגברא טהור, אבל מצורע דהוא טמא מעיקרא לא, או דילמא מקום זיבה לא מעין הוא, אלא חולי הוא כשאר חולים דעלמא, ולא שנא מגברא טהור לא שנא מטמא מעיקרא חדא היא ראיה ראשונה לא מטמא במשא.
<h2>דף לה.</h2>
ופשיט רבא, תא שמע זובו טמא לימד על הזב טמא, במאי קא מישתעי קרא אילימא בזב גרידא ואמרינן הנוגע בו הטפה שלזיבה טימאתו, הא צריכא פשיטא אם לאחרים גורם טמאה לעצמו לא כל שכן שהוא טמא, אלא פשיטא בזב מצורע, ואיצטריך לרבויי בראיה ראשונה לטמא כזב גמור ואפילו במשא, שמע מינה מקום זיבה לאו מעין הוא מדאיצטריך קרא לרבויה דאי מעין הוא לא צריך קרא והאי דדחי רב יהודה מדיסקרתא שעיר המשתלח יוכיח פשוטה היא. אמ' אביי מאי תיבעי ליה לרב יוסף, והא הוא דאמ' למעלה זאת תורת הזב בין גדול בין קטן, אייתר ליה לזכר לרבות מצורע למעינותיו [ואק]שיה [רחמנ]א מצורע לזב גמור, שנ' [במדבר ה'] וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב, מה זב מטמא במשא אף ראיה ראשונה מטמא במשא. אמ' ר' הונא ראיה ראשונה שלזב מטמא באונס, הואיל והוקשה לשכבת זרע, שנ' [ויקרא ט"ו] זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז, ומקשינן עליה מיהא דתנן ראיה ראשונה בודקין אותו, מאי לאו בודקין אותו ואם הוא באונס לא חשבינן ליה, ודחינן לא מפני מה בודקין אותו שאם יראה שתי ראיות אחרות חייב, כדקיימא לן [מגילה ח' ע"א] שתים לטמאה שלוש אף לקרבן. ת"ש בשניה בודקין אותו, בדיקה זו למה, אי לימא כדאמרן כבר לקרבן אבל לעולם טמא, והכתיב [שם] איש איש כי יהיה זב מבשרו, ואמרינן מבשרו ולא מחמת אונסו אלא לאו לטמאה, כול'. תא שמע ר' אלעזר אומ' אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן. מכלל דתנא קמא לטמאה קאמ' וקתני בודקין אותו בראיה ראשונה, שמע מינה דלא מטמא באונס. ופרקינן לא לעולם ראיה ראשונה מטמא באונס ודכולי עלמא בשלישית לקרבן, תנא קמא סבר השלישית לא בעיא בדיקה אפילו באונס מטמא ומביא קרבן, ור' אלעזר סבר אם השלישית באונס אינו חייב לקרבן לפיכך צריך בדיקה. ובאיתים פליגי, תנא קמא דריש והזב ראיה חדא, זובו תרתי, וכתי' בתר הכי לזכר ולנקבה, שמע מינה דבשלישית איתקש הזכר לנקבה, מה נקבה מטמא באונס אף זכר מטמא באונס. ור' אלעזר דריש את, ואמ' הזב חדא, את תרתי, זובו תלת, ובתר שלוש ראיות כתי' לזכר ולנקבה, ולא אידחיא הא דרב הונא.
<h2>דף לה:</h2>
ואמרינן תא שמע ר' יצחק אומר והלא זב בכלל בעל קרי היה כולי ואסיקנא, אלא הכי קאמ' ר' יצחק, והלא זב בכלל בעל קרי היה, בראיה ראשונה שהיא כשכבת זרע, ולמה יצאת בראיה שניה להקל ולהחמיר, להקל עליו שאינו מטמא באונס בראיה שניה, ולהחמיר עליו שעושה בראיה שניה מש[כב ומ]ושב, דתניא [מגילה ח' ע"א] מנה שתים [וקראו טמא] איש כי יהיה זב מבשרו וגו' אשכחינן בהאי קרא [תרתי] זב זובו וכתיב טמא, וכתיב בהאי קרא [ב]תריה וזאת תהיה טומאתו בזובו הרי חד, רר בשרו את זובו הרי תרתי, או החתים בשרו מזובו הרי תלת, וכתי' טומאתו היא, זה הוא שאמר מנה הכתוב שתים לשון זיבה וקרא טמא, שלוש לשון זיבה וקרא טמא, הא כיצד יתקיימו הכתובים הללו, שתי ראיות לטמאת זיבה גמורה ואינו חייב עדיין קרבן, שלוש אף לקרבן. תניא זוב דומה למי בצק שלשעורים, ובא מבשר מת, והוא דיהא, ודומה ללובן ביצה המוזרת. שכבת זרע היא מבשר חי, והיא קשורה, ודמיא ללובן ביצה שאינה מוזרת.
מתני'. דם יולדת שלא טבלה בית שמאי אומ' כרוקה וכמימי רגליה, ובית הלל אומ' מטמא לח ויבש, ותניא אמרו בית הלל לבית שמאי, אי אתם מודים בנדה שלא טבלה וראתה דם שהיא טמאה נדה. אמרו להן בית שמאי לא אם אמרתם בנדה שאפילו טבלה וראת' (ו)אחר כך טמאה, תאמרו ביולדת שאם ראתה אחרי שטבלה שהיא טהורה, אמרו להן יולדת בזוב תוכיח, שאם טבלה וראת טהורה, לא טבלה וראת טמאה, אמרו להן בית שמאי הוא הדין והיא התשובה, יולדת בזוב ימי זיבתה עולין לה לספירת טהרה ואין עולין לה מתוך ימי לידתה למימרא דפליגי ביולדת בזוב, והא תנן ומודים ביולדת בזוב שמטמאה לח ויבש, ואוקמה אביי [כשל]א ספרה, וכי פליגי בשספרה ולא טבלה וראתה, כדתניא יולדת בזוב שספרה שבעה נקיים ולא טבלה וראתה, בית שמאי אומ' דמה כרוקה וכמימי רגליה ובית הלל אומ' דמה מטמא לח ויבש.
אתמר רב אמר מעין אחד הוא, והתורה טמאתו שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה, ומיכאן ולהלן טיהרתו וקראתו דמי טוהר, ולוי אמ' שני מעיינות הן, נסתם הט[מא נפתח הט]הור, וכן בסוף ימי טוהר נס[תם ה]טהור נפתח הטמא, [וא]מרינן מיכדי תרויהו, רב ולוי שוין בימי טומאה וימי טוהר, מאי ביניהו, שופעת דם ולא פסקה מיום שבעה לזכר וי"ד לנקבה... ימים לאחר תשלום ימי טומאה, לרב דאמ' מעין אחד הוא והתורה טיהרתו בתשלום ימי טמאתה אע"ג דלא הפסיק הדם אלא שותת ויורד ונתברר שלא נסתם המעין הראשון טהורה, ללוי כיון שלא נפסק הדם ודאי לא נסתם המעין טמאה היא ועדיין בטומאתה עומדת עד שיסתם המעין. [והוא] הדין בשופעת מתוך ארבעים לאחר ארבעים ומתוך שמונים לאחר שמונים, לרב רישא מיקל שנותן לה ימי טוהר והיא שופעת, וסיפא מחמיר שהיא שופעת מתוך דם טהור ומטמאה בנדה ואותבינן עליה דלוי ממתניתא, דתני דם היולדת שלא טבלה בית הלל אומ' מטמא לח ויבש, קא סל' דע' דפסק והדרא חזיא בימי טוהר, וקתני בית הלל אומר מטמא לח ויבש, לאו משום דמעין אחד הוא, וכיון שלא טבלה הרי הוא בחזקתו, ופריק לוי מתניתין בשופעת, ומקשינן עליה אי הכי אמאי מטהרי בית שמאי, ופריק קסברי בית שמאי מעין אחד והתורה טימאתו והתורה טיהרתו. תוב אמרינן, בשלמא ללוי הינו דאיכא ביניהו בית שמאי סברי מעין אחד הוא, ובית הלל סברי לאו מעין אחד הוא, אלא לרב מאי ביניהו, ופריק רב איכא ביניהו טבילה, בית שמאי סברי בשבעה לזכר וי"ד לנקבה תלא רחמ' בתר הכי טהורה, ובית הלל סברי טבילה נמי צריכה. תא שמע ומודים ביולדת בזוב שמטמא לח ויבש, קא סל' דע' דפסק כולי, ופשוטה היא. תא שמע כימי נדת דותה תטמא, לרבות בועלה ולרבות לילות, תטמא לרבות יולדת בזוב שצריכא לישב שבעה נקים. בשלמא לרב דאמ' מעין אחד הוא משום הכי בעיא הפסקה שבעה נקיים, שהדם כולו אחד ולא טהרה התורה אלא ליולדת אבל לזבה לא, לפיכך צריכה [ל"ו ע"א] הפסקה [שבעה] נקיים. אלא ללוי דאמ' שני מעי[נות]... שנסתם הטמא שעה אחת דאילו אפילו נפתח מעין אחר האמ' לוי מעין טהור הוא כמימי רגליה [וכי] צריכה הפסקת מי רגלים דקתני צריכה שבעה נקיים, ופריק לוי הכי קתאני צריכה שתפסוק משהוא שיסתם המעין הטמא, כדי שיעלו לה שבעה נקיים.
<h2>דף לו.</h2>
תא שמע מיהא [ד]תנן כל אשה שעברו עליה שלוש עונות ולא ראת דייה [שעתה], ימי עוברה עולין לה לימי מניקותה, וימי מניקותה [עולין לה] לימי עוברה, כיצד הפסיקה שתים בימי עוברה ואחת בימי מניקותה, כולי', בשלמא לרב דאמ' מעין אחד הוא משום הכי בעיא הפסקא ג' עונות, אלא ללוי כולי ופשוטה היא. תא שמע ושוין ברואה דם אחרי דם טוהר שדייה שעתה, פיר' אחרי ארבעים לזכר ושמונים לנקבה ביום שמונים [ראתה דם] טוהר, וביום פ"א ראתה עוד, דייה שעתה. בשלמא ללוי דאמ' שני מעיינות הן משום הכי דייה שעתה, מפני שעתה נפתח המעין, אלא לרב דאמ' מעין אחד הוא, תטמא מעת לעת דהא לא הפסיקה, ופריק רב האי דקתני דייה שעתה בשראתה יום פ"א שחרית דליכא שהות כשעור מעת לעת, דהא שלמו ימי טוהר בליל פ"א וראתה היא בשחר. ומקשינן ואי ליכא שהות שומרת מעת לעת תטמא מפקידה לפקידה, כאשר פרשנו בתחילת המסכתא מפקידה לפקידה, ממעטת על יד מעת לעת, ופ[ריק] רב כיון דמעת לעת ליכא שהות, מפקידה לפקידה נמי לא גזור רבנן. תא שמע יולדת בזוב שספרה שבעה ולא [טבלה] וראת, הלכו בית שמאי לשיטתן מטהרין ובית הלל לשיטתן מטמאין לח ויבש. בשלמא לרב דאמ' מעין אחד הוא, משום הכי מטמא לח ויבש שהמעין אחד הוא וכיון שלא טבלה הרי היא בחזקת טמאה זיבה. אלא ללוי דאמ' שני מעיינות הן כיון שניסתם הטמא ונפתח הטהור הרי הוא זה הדם ש[רא]תה כר[וקה] וכמימי רג[ליה אמאי מט]מאה לח ויבש, ופריק [תנאי] היא ואנא [דא]מרי [כתנא דש]וין. אי בעית אימא בשופעת, [ואקשי]נן והא ספרה [קתני]... זב מאי, ופרקינן ביולדת נקבה בזוב דש[בוע בתרא] לא פסקה וספרה שבעה נקיים, וקא סבר ימי לידתה [שאין רואה בהן] עולין לה בספירה נקיים לזיבתה, ובשבוע בתרא ראתה ואסיק היל' כוא' דרב בין לקולא בין לחומרא, דמעין אחד [הוא] והתורה טיהרתו והתורה טימאתו.
<h2>דף לו:</h2>
מתני', [המקשה] נידה כול', ומקשינן אטו כל דמקשה [נידה הויא, אמר] רב נדה ליומה מדרבנן, כלומר אינה טמאה טמאת נדה אלא ביום שבעה מדרבנן, ושמואל אמר חיישינן שמא תשפה, כלומ' תראה בשופי כול'. ואוקמה רבא בימי נדה שבעה, בימי זיבה שומרת יום כנגד יום והיא טהורה, [והתניא המ]קשה בימי נדה נדה בימי זיבה טהורה, כיצד קישת שנים ושפת יום אחד, או קישת יום אחד ושפת שנים, או ששפת וקישת וחזרה ונשפת, הרי זו יולדת בזוב. אבל שפת יום אחד וקישת שנים, או (קישת שנים ושפת) [ששפתה שנים וקשתה] יום אחד, או שקישת ושפת וחזרה וקישת אין [זו] יולדת בזוב. כללו שלדבר לאתויי מאי, לאייתויי הא דחנניא בן אחי ר' יהושע, דאמ' כל שחל קשויה להיות בשלישי שלה, [אפילו] כל היום כולו בשופי, אין זו יולדת בזוב, ואינה צריכה שבעה נקיים. מנא הני מילי, דתנו רבנן ואשה כי יזוב זוב דמה, דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד, אתה אומר ולא מחמת ולד, [כלומר] כי הדם הבא מחמת ולד אינו מטמא משום זיבה, או אינו אלא הבא מחמת אונס אינו מטמא משום זיבה, כשהוא אומ' כי יזוב זוב, הרי כל דם שיזוב אמור, ואפילו באונס. ומה ראית לטהר דם הבא מחמת ולד, ולטמא דם הבא מחמת אונס, מטהר אני בולד, שכן יש טהרה לאחריו... ולא תהיה היולדת בקושי טמאה משום נדה משום שאינה טמאה משום זבה, ופריק [ריש לקיש] ונדחו דבריו, ופריק אבוה דשמואל אמ' קרא וטמ[אה שבועיים] כנדתה, ודייקינן כנידתה ולא כזיבתה, מכלל דאי[כא לידה] שטהורה משום זיבה ואינה טהורה משום נדה, ואיזו זו קושי בימי זיבה ואיתוקמא דהמקשה טמאה משום נדה, ולא כרב דאוקמא למתניתין נדה ליומה מדרבנן אלא נדה לגמרי. ומקשינן והשתא דכתי' וטמאה שבועיים [כנדתה], דגמרינן מינה דאפילו יולדת בקושי טמאה משום נדה ולא מ[טמא] בזיבה, דמה דתאני בברייתא דמה ולא מחמת ולד, דילפינן מיניה דקושי לא מטמא בזיבה למה לי, ופרקינן אי לאו דכתי' דמה, הוה אמינא בנדתה לעולם ילפינן יולדת בשופי [דאינה] מטמאה משום זיבה, קמשל"ן דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ודייקינן כי הכא בשופי מחמת עצמה הוא ולא מחמת ולד. [שילא בר] אבונא עב[ד כר]ב, דהמקשה נדה ליומה מדרבנן, [כי נח] נפשיה דרב [אמר] ליה לרב אסי זיל צנעיה, כלומ' מנעהו [מזה], ואי לא צאית גדדיה, כלומ' אם אינו מקשיב וחוזר בו [מנעהו] בהכאות ופצעים, מלשו' לא תתגודדו, בתר דנח נפשיה [דרב], אמ' ליה רב אסי לשילא הדור בך דהא רב הדר משמעתיה, [לא] קבול מיניה והכהו הכה ופצוע, נח נפשיה דרב אסי ונח נפשיה דשילא בר אבינא.
<h2>דף לז.</h2>
בעי רבא, קושי מהו שתסתור בזיבה, פיר' כגון שהיתה זבה גמורה ופסקה וספרה שבעה נקיים, ובאחד מימי ספירתה ראתה דם בקושי מחמת לידה, [דבר המט]מא סותר [והאי נמי מטמא כימי נידה הוא]... בא מח[מת]... [והאי נמי מטמא] הוא, או דילמא דבר הג[ורם סותר והאי לאו גורם] הוא דאו[קמינן]... דם... [אמר ליה אביי אונס בזיב]ה יוכיח, ש[אינו גורם וס]ותר, [אמר ליה לאיי האי... דתנן ראה] ראיה ראשונה בו[דקין אותו, שליש]ית א[ין בודקין אותו] מטמא... ולר' אליעזר דאמר [אף בשלישית בודקין אותו] ...תא... בזיבות... לקרבן [הכא נמי כיון דלא גרים] לא סתר, אמר ליה, אין, לר' אלעזר אין הכא נמי ..ת ... אומר ר' אליעזר [אף] בשלישית בודקין אותו ברביעית אין בודקין אותו, לקרבן אמרתי ולא לסתירה.. מכלל דבאונס (לא [אמ]ר) סותר, ואמרינן תיפשוט ד[ר' אלעזר] דאמר דבר שאינו גורם זיבה סותר לרבנן, מאי, [תא שמע, דתני אבו]ייה דר' אבון, מה גרם לו זובו שבעה, לפיכך סותר שבעה, ומה גרם לו קירויו יום אחד, לפיכך סותר יום אחד, ודיקינן מידי האי מה גרם לו זובו ש[ב]עה ולא קתאני [בה מטמא] לו זובו ש[בעה, ש]מע מינה דבר הגורם טומאת זיבה סותר, דבר שאינו גורם טומאת זיבה [ואינו] סותר. אמר אביי נקיטינן אין קושי סותר בזיבה, [ואי משכ]חת תנא [דאמר] סותר, ההוא [הת]נא דר' אלעזר הוא [דאמר] לקרבן [אמר]תי ולא לסתירה, [וא]יפשיטא בע[יין] ...[הר]ואה ... [דלרבנ]ן קושי אינו סותר, מהו שיעלה [אותו היום] שראתה [בחשבון] שבעה נקיים, ונאמר כיון שאינו [סותר אינו דם] הוא ועולה במנין שאר [שבעת ימים נקיים], אביי אמר אינה סותרת ואינה עולה, רבא אמר אינה סותרת ועולה, וקימא לן, מ[דאינו סות]ר [עולה נמי, דהכי] תנא לה, [דתניא] ואחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת.0...
<h2>דף מא.</h2>
ביוצא דופן חד זאת תורת העלה, וחד אמו אמו, שנ' מלאתך ודמעך לא תאחר וגו' כן תעשה לשורך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו וגו', ויליף אמו אמו מבכור שהוא פטר רחם, חד למעוטי בה[מה ד]חולי דאוליד דרך דופן ואקדשיה, וחד למעוטי בהמת קדשים דאיתליד דרך [דופן], וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדשין.
תנו רבנן, המקשה ויצא ולד דרך דופן, הרי זה יולדת בזוב, ר' שמעון אומר אין יולדת בזוב, דהא לא שפת, ודם היוצא משם טמא, ור' שמעון מטהר. ואוקמה רבה, כגון שיצא ולד דרך דופן [מ"א ב'] ודם דרך רחם, ואתקיף עליה רב יוסף, ונראה דבריו, ואוקמה רב יוסף, כגון שיצא ולד ודם דרך דופן, ובמקור מקומו טמא פליגי, תנא קמא סבר מקור טמא, וכיון שהוא טמא בפנים לא חיישינן מאין יצא, אלא הרי הוא בחזקתו טומאתו, ור' שמעון סבר מקור מקומו טהור, וביציאתו דרך רחם מיטמא [וז]ה הדם כיון שלא יצא דרך רחם טהור הוא. [ואמר ר'] יוחנן, אפילו לתנא קמא דמטמא בדם [מטה]ר באשה, דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן [יוח]י, מנין שאין אשה טמאה עד שיצא [מדוה] דרך ערותה, שנ' ואיש אשר ישכב את [אשה דוה וגל]ה את ערותה את מקורה הערה, [מלמד שאין א]שה טמאה עד שיצא דם מדוה דרך ערותה.
<h2>דף מא:</h2>
אמר ריש לקיש, מקור שנעקר ונפל לארץ טמא, שנ' יען השפך נחשתך ותגלה ערותך, ואסיקנה, האי דקאמר טמא טומאת ערב, דהא לא דם נדה הוא אלא חתיכה בעלמא. אמר ר' יוחנן, מקור שהזיעה בשתי טיפות מרגליות טמא, ואמרינן, האי טמא למאי, אילימא לטמאת שבעה, והא חמשה דמים טמאים תנן וזה אינו מהן, אלא מאי טמא דקאמ' טומאת ערב, ודוקא שתי טיפים, אבל חדא אימר מעלמא אתאי.
מתני', כל הנשים מטמאות בבית החיצון. היניהו בית החיצון, אמר ריש לקיש כל שתינוקות יושבות להשתין ונראית, אמר ר' יוחנן, אותו מקום גלוי הוא ומטמא במגע שרץ, דלאו בית הסתרים הוא, אלא אמר (ח)ר' יוחנן עד (בית) [בין] השינים, ותני ר' זכאי עד בין השנים, ובין השינים עצמן כלפנים, במתניתא תנא, מקום דישה [שה]וא מקום שהשמש דש, מחוי רב יהודה מקום שהמכול דש.
תנו רבנן, ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה, בבשרה, מלמד שמ[טמאה] בפנים כבחוץ, אין לי אלא נדה, דהאי [קרא בה] כת', זבה מנין, שאף על פי שלא יצא בח[וץ...], תל' לומ' זובה פולטת שכבת זרע, כלומר כששימשה עם בעלה ופלטה שכבת זרע שלו מ[נין, שאף] על פי שלא יצא בחוץ טמאה, תלמוד לומר יהיה ... שכבת זרע, ר' שמעון אומר דייה [כב]ועלה [שיצא] ממנו, מה הוא אינו מטמא בפ[נים אלא] עד שיצא חוץ מבשרו, אף ה[יא אינה מטמאה]. איני, דר' שמעון אמר דלא מטמאה משמשת ופולטת שכבת זרע מבפנים, והא ר' שמעון הוא דאמר מה בא ורחצו במים וטמא עד הערב ללמדינו, אם לפולטת שכבת [זרע] הרי כבר נאמר או איש לרבות הפולטת שכבת זרע, הא לא בא וטמא עד הערב, אלא לרבות טומאת בית הסתרים, דבעלמא אינה מטמאה והכא מטמאה, מאי טעמ', גזירת הכתוב היא, ופרקינן, כי קאמ' בש[טבלה] לתשמישה ואחר כך פלטה, ומקשינן, וכי משמשת בטומאת ערב סגי לה, והא אמר רבא משמשת כל שלשה ימים אסורה לאכל בתרומה, אי איפשר שלא תפלוט, ופרקינן, בשטבל[וה] במיטה, כלומ' לא י[רדה] כדי שתהא שכבת זרע שותת ויורד, אלא טבלה רבוצה במיטה, ואמרינן, מכלל דכי אמר רבא במהלכת [ברג]ליה וירדה וטבלה ש[היא] אסורה עד שלשה ימים, נימא שדית[א], כלומר פולטת, [מ"ב א'] וכי תימא טעמא דרבא חיישנן דילמ' אשתייר, או הכי הוה ליה למימר הכי אסורה לאכל בתרומה חיישינן שמא [נשתיי]ר בה שכבת זרע ועכשו תפלוט אותה, [ופרקי]נן, לרבא נמי אפילו כשהטבילוה במטה ...[במ]תהפכת, והכי קאמ', האי דכתיב וטמאו עד [הערב בשאינ]ה מתהפכת אבל במתהפכת כל שלשה ימים [אסורה לאכול, שאי] איפשר שלא תפלוט.
<h2>דף מב.</h2>
בעא מניה שמואל [בר ביסנא מאביי, פו]לטת שכבת זרע רואה היא וסותרת בזיבה, ומטמא [בפנ]ים כבחוץ ומטמא במשהו, או דילמא נוגעת הויא ולית בה הני כולהו, ואמרינן מה נפשך, או שמיעא ליה הא מתניתא בבשרה מלמד ש[מטמא בה] בפנים כבחוץ, ומרבה לפולטת שכבת זרע מאו יהיה [בי]נה לרואה מדמה ...ה רואה ה[וי]א, דהא מטמאה בפנים כבחוץ, לר' שמעון נוגעת הויא, דהא אינה מ[טמא]ה בפנים [עד] שתצא, ואסיקנה, כי קא מיבעי ליה אליבא דר' שמעון דאמ' דיה כבועלה ואינה מטמאה בפנים עד שתצא בחוץ, והכי קא מבעיא ליה לר' שמעון, [מהו] שתסתור [בזיבה] ותטמא נמי במשהו, כי אמר [ר' שמעון] דייה כבועלה, לטמא בפנים כבחוץ, אבל לסתור ולטמא במשהו רואה הויא, או לא. איכא דאמ', לעולם לא שמיעא ליה הא מתניתא, והכי מיבעיא ליה, מד[אחמו]ר רחמנא בסיני אבעלי קראים רואה [הוי, או דיל]מ' לא גמרינן, [דחידוש] הוא, ד[הא זבין ומצורעין ד]חמירי מבעלי קראין ולא אחמיר בהו רחמנא, ופשיט ליה לר' שמעון, נוגעת הוא, אזל שאל לרבה ולרב [יוסף, אמרו] ליה רואה הויא, הדר לקמיה דאביי ואמ[ר ליה] רואה הוי אמר ברוקא דהדדי תפיתו, [פי'] ברוק אחד אתם כולכם ת[רוקו]... לו כי ...במשא ...הוי בה מטמאין בפנים כבחוץ.0...
<h2>דף מז:</h2>
ר' יוסי אומר, כל שנכנס לה ואין [אומרים] לו מה תבקש פטורה, ר' יהודה אומר שתי חצירות זו לפנים מזו, הפנימית חייבת והחיצונה פטורה. שאלו את ר', הלכה כדברי מי, אמר להן הלכה כדברי כולן להחמיר, [איזהו סימנין, ר' יוסי הגלילי אומר משיעלה הקמט, ר' עקיבא או]מר משייטו הדדים, בן עזאי אומר משתשחיר [הפיטומות].
מתני', בת עשרים שנה שלא הביאה שתי [שערות], תביא ראיה שהיא בת עשרים והיא אילונית ל[א חולצת ולא] מתיבמת, בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות, יביאו [ראיה שהוא] בן עשרים והוא הסריס לא חולץ ולא מיבם, אילו דברי [בית הלל, ובי]ת שמאי אומ' זה וזו בני שמונה עשרה, ר' אליעזר אומר ה[זכר כד]ברי בית הלל והנקבה כדברי בית שמאי, אלא שהאשה ממהרת ל[בוא] לפני האיש. שמעינן ממתניתין, דבן עשרים אע"פ שלא הביא שתי שערות חשוב הוא כסריס, אבל גדול הוא לכל דבר, איני, והא תנן בסוף האשה רבה ביבמות [צ"ו ע"ב] אחד בן תשע שנים ואחד בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות, הנה אע"פ שהוא בן עשרים שנה כיון שלא הביא שתי שערות הרי הוא כקטן בן תשע שנים וכול', אמר רב שמואל בר רב יצחק משמא דר', בשנולדו לו סימני סריס, כגון [שאין] לו זקן ושערו לקוי ובשרו מחליק כול', כמפורש במ.. בסוף פירקין [תוספתא יבמות ספ"י], וזה הוא שחשיב כגדול, אבל מי שלא נולדו לו סימני סריס, עד ל"ו שנה והן רוב שנותיו מחזיקין אותו בחזקת קטן, והודה רבא, דיקא נמי מתני' דקתאני והוא הסריס, דבשנולדו בו סימנים קא מיירי, וכך שמעתין סלקא.
אמר רב, הלכתא בכוליה פרקין מעת לעת, כלומר, כל היכא דקתני בת י"ב שנה בן י"ג שנה בן עשרים שנה וכיוצא בהן, כולם שנים שלימות מיום ליום שנו, [ועולא אמר] דתנן בהו כך וכך שנים ויום אחד אילו הן שנים של[ימות], אבל עשרים שלא שנינו ויום אחד, אמרינן יום אחד ב[שנה חשוב שנה. ומקשינ]ן, בשלמא לעולא היינו דעד הכא קתני ויום אחד [בת אחת עשרה שנה וכו' ובבת] עשרים ובבן עשרים לא תני ויום אחד, [אלא לרב ליתני, ועוד תני] ר' יוסי בן כיפר אומר משום ר' אלעזר, שנת עשרים [שיצאו ממנה שלשי]ם יום הרי היא כשנת עשרים לכל דבריה, וכן הורה [רבי בלוד], שנת י"ח שיצאו ממנה שלשים יום הרי היא שנת י"ח [לכל דבריה, בשלמא] הא דר' ור' יוסי בן כיפר כבית שמאי [והא כבית הלל, אלא לרב קשיא, דאמר בכולה] פירקין מעת לעת, ופריק רב ת[נאי היא], דתניא שנה האמורה בקדשים, כגון כבש תמים בן [שנה], כיוצא בו שנה האמורה בבתי ערי חומה עד מל[את] שנה תמימה כול', אמר רב אחא בר יעקב, בקדשים [כתיב] כבש בן שנתו, שלו ולא שנה של מניין עולם, וכן שנה האמורה בבתי ערי חומה, שנ' עד תם שנת ממכרו, ממכרו [שלו ול]א של מניין עולם, שתי שנים שבשדה אחוזה [שנ'] במספר [מ"ח א'] שני תבואות ימכר לך, בענן שנה שיש בה תבואות, מיכאן אמרו פעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים, כגון שקנאה בסיון אוכל תבואת שנה זו וזורעה במרחשון ואוכל תבואתה, ועוד זורעה במרחשון ובא ואוכל תבואתה באייר וסיון, הנה שלש תבואות ב[שתי] שנים, שש בעבד עברי, שנא' שש שנים יעבד ובשביעית, פעמים שעובד גם בשביעית, מיכאן דבענן שנים שלימות.
<h2>דף מח.</h2>
שבבן ושבבת שבערכין [ד]כתי' ועד בן חמשים שנה והיה ערכך הזכר וגו' ולנקבה, רב יוסף אמר לפרקין דיוצא דופן, דתנן בן עשרים בת עשרים כולם שנים שלימות מעת לעת. אמר ר' יצחק בר נחמני אמר ר' אלעזר, היל' כר' יוסי בן כיפר שאמר משום ר' אלעזר, שנת [ע]שרים שיצאו ממנה שלשים יום הרי היא שנת עשרים לכל דב[ריה].
בא [סימן התחת]ון עד שלא בא העליון, או חולצת או מתיבמת. בא [העליון עד] שלא בא התחתון, אע"פ שאי אפשר, ר' מאיר א[ומר לא חולצת] ולא מתיבמת, שזה אינו סימן, וחכמ' אומ' או חולצת או מתיבמת, מפני שאמרו אפשר לבוא התחתון עד שלא יבוא העליון אבל או אפשר לבוא העליון עד שלא יבוא התחתון. ומקשינן עלה, היכי תנן אע"פ שאי אפשר לבוא, והלא בא, דהא הדר תוב קתני בא העליון, ופרקינן, בא ר' מאיר קתני לה, ואמרו ליה רבנן אע"פ שאיפשר, אם בא כמו שאמרתם סימן הוא וחולצת או [מתיבמת, אי] הכי ליתני בא העליון עד שלא בא התחתון ר' מאיר אומר לא חולצת ולא מתיבמת וחכמי' אומ' או חולצת או מתיבמת, ואנא ידענא דטעמיהו דרבנן משום דסברי לא איפשר, והאי כיון דאתי ודאי סימן הוא, ושנינן, אי לא תנא אע"פ שאי אפשר, הוה אמינא רוב תחתון אתי ברישא ומיעוט עליון אתי ברישא, ור' מאיר לטעמיה דחייש למיעוט, ורבנן לטעמיהו דלא חיישי למיעוט, והני מילי בסתמא, אבל היכא דבדקן וחזו דלא אתא תחתון אימא מודו ליה רבנן לר' מאיר דעליון קדים אתי ולא משגחינן ביה, דהא תחתון עיקר ועליה סמכינן, קאמשלן דאי אפשר לבוא העליון קודם לתחתון, אלא אמרינן ודאי בא התחתון והביאה שערות ונשרו והרי היא בחזקת גדולה. ומקשינן, בשלמא לר' מאיר הינו דכתיב שדים נכונו ושערך צמח, כלומר נטו ונשתקשקו הדדין וגם צמחו ליך שערות באותו מקום, הנה מקדים קרא סימן העליון לתחתון הנה איפשר לבוא, ופרקינן, הכי קאמר, כיון ששדים נכונו אי אתה צריך לשאול על השיער, דודאי צמח, [בשלמא לר' מאיר היינו דכתיב בעשות מצרים דדיך למען שדי נעוריך, אלא לרבנן איפכא מבעיא ליה, ופרקו] רבנן, האי קרא בעשות מצרים דדיך למען שדי נעוריך כוליה בדדין, [מ"ח ב'] פי' איכרפות דדין מלשון רפייה, כלומר [רפו ונ]טו ונשתקשקו, ואשתרור מלשון שרירן, כלומר [נתקשו מ]לחלוחית שבהן.
<h2>דף מח:</h2>
ואסקינן בה, כולי עלמא אתחתון שהן שתי שערות שבהן סמכינן, מנא לן ראיה בזה, אמר רב יהודה אמר רב וכן תנא דבי ר' ישמעאל, כתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וג', השוה הכתוב אשה לאיש, מה איש בסימן אחד, והן שתי שערות, אף אשה בסימן אחד, ומה איש בסימן התחתון [שלו] ול(ו)[א] עליון, אף אשה בסימן התחתון בלבד, תניא, כיון שבא התחתון שוב אין משגיחין בעליון. תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר, בנות כרכין תחתון ממהר לבוא, מפני שרגילות במרחצאות, בנות כפרים עליון ממהר לבוא מפני שרגילות לטחון בריחים, ונשופין דדיהן בזרועותיהן. ר' שמעון בן יוחאי אומר בנות עשירים צד ימין ממהר לבוא מפני שנישוף באפקרסיתן, בנות עניים צד שמאל ממהר מפני ששואבות כדי מים מן הבור ונשוף בחבל, ד"א מפני שנושאות אחיהן על גססיהן, פי' על החזה שלהן. תנו רבנן, צד שמאל קודם לצד הימין, חנניה בן אחי ר' יהושע אומר, מעולם לא קדם צד שמאל, חוץ מאחת שקדם צד שמאל וחזר לאיתנו.
תנו רבנן, כל הנבדקות נבדקות על פי נשים, ר' אליעזר היה מוסר לאשתו לבודקן, ור' ישמעאל היה מוסר לאמו, ר' יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן, [תוך הפרק אין נשים בודקות אותן שאין משיאין ספקות על פי נשים, ר"ש אומר אף תוך הפרק נשים בודקות אותן], ונאמנת אשה להחמיר כול', אמר ר' אלעזר ביר' צדוק, כשהיו בית דין שביבנה בודקין, כיון שהיו מוצאין התחתון לא היו משגיחין בעליון. ומקשינן, בשלמא ל[פני] הפרק בעיא בדיקה, דאי משתכחי הני בעיניהו, לכי [משתכחי לאחר הפרק] שומא נינהו הני שערות דהא הוו עלה מלפני הפרק [מי]מי קטנותה, אלא בדיקה לאחר הפרק למה ליה, האמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה, חזקה הביאה סימנין, ופרקינן, כי קאמר רבא חזקה להחמיר עליה לענין מיאון, דאמרינן חזקה הביאה סימנין ולא תמאן, אבל לחליצה בעיה בדיקה. אמר מר, תוך הפרק אין נשים בודקות אותן, קאסבר ר' יהודה תוך הפרק כלאחר הפרק, ואין משיאין ספיקות על פי נשים, ולית היל' כוא[תי]ה, ר' שמעון אומר תוך הפרק שנים בודקות אותן, קאסבר תוך הפרק כלפני הפרק, ובענן בדיקה, דאי משתכחו לאחר הפרק הני שערות בעייניהו אמרינן שומא נינהו ולאו סימנין אינון, ונאמנת אשה להחמיר, כיצד נאמנת לומר גדולה היא כבר הביאה סימנין ולא תמאן, קטנה היא עדיין לא תחלוץ, ואינה נאמנת להקל לומר קטנה היא תמאן או גדולה היא תחלוץ. הא דקתני במתניתא נאמנת ואינה נאמנת מאן קתאני לה, איבעית אימא ר' יהודה קתאני לה, ואתוך הפרק לית ליה בדיקה בנשים, [מ"ט א'] ואי בעית אימא ר' שמעון ולאחר הפרק ולית ליה חזקה דרבא, וקימא לן בהא כר' שמעון, דסבר תוך זמן כלפני זמן בסוגיין דפסקינן [מ"ו ע"א] הילכ' תוך זמן כלפני זמן, וכיון דר' שמעון דקיימא לן כואתיה דחי חזקה דרבא, שמע מינה הא חזקה דחויה היא ולא סמכינן עלה, ותוב האמר רב נחמן בודקין למיאונין, וקימא לן כותיה.
<h2>דף מט.</h2>
כיון ששנינו שכל אשה שיש בה סימן העליון יש בה סימן התחתון, ויש שיש בה סימן התחתון ואין בה סימן העליון, קתאני נמי כל דדאמי לה, לפיכך תני כיוצא בו. כל כלי חרש המכניס משקה מוציא משקה, ויש מוציא ואינו מכניס, גמ', מכניס משקה פסול למ[י חטאת, דבעי]נן במי חטאת כלי, שנ' [במדבר י"ט] ולקחו לטמ[א מעפר שריפת החטאת ו]נתן עליו מים חיים אל כלי, [ומפני ש]אין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין [מי חטאת אלא בכלי] [פרה פ"ה מ"ה], כיון שניקב [בכונס משק]ה אינו כלי [ופסול משום גס]טרא, מוציא משקה כשר למי חטאת [ופסול משום] גסטרא, פיר' גסטרא בלשון יון שבר כלי חרש, חרש [שנ]שבר כלי חרש רחב ונחלק לשני חלקים, ונשארו קר[קעיתן] שלם, וכשנשבר כלי אחד במוציא משקה או במכניס [מש]קה ממלאין אותו מים ונותנין אותו בתוך זו הגסטרא, שיהיה כמו כאן, ואותו הכלי שנקב וכל המים שיזובו ממנו נקווין בתוך זו הגסטרא, ואם נשברה הגסטרא אפילו במוציא משקה נטהרה, שאין אומ' הבא גסטרא אחרת נכניס זו בתוכה, דתנן [כלים פ"ד מ"ב] גסטרא שנתרועעא ואינה מקבלת משקין, אע"פ שמקבלת אוכלין טהורה, שאין שירים לשירים, פי' כי עיקר גסטרא שירי כלי הוא כמו שפירשנו, אמר רב אסי שונין כלי חרש שיעורו להיפסל בכונס משקה, ולא אמרו במוציא משקה שנפסל מתורת כלי אלא לענין גסטרא בלבד, שאין אומ' הבא גסטרא לגסטרא.
תנו רבנן, כיצד בודקין כלי חרש לידע אם ניקב בכונס משקה שנפסל ואם לאו, מביא עריבה מליאה מים ונותן קדירה שניקבה לתוכה ודוחקה על המים, אם כינסה בידוע שניקב בכונס משקה, ואם לאו בידוע שניקב במוציא משקה הוא, [מ"ט ב'] ר' יהודה אומר כופף אזני הקדרה לתוך עריבה ומציף עליה מים ביציקה בלא דחיקה, אם כינסה בידוע שבכונס משקה כול', או שופתה על גבי האור, אם האור מעמידה בידוע שבמוציא משקה אם לאו בידוע שכונס משקה, ר' יוסי אומר כול', היה טורד טיפה אחר טיפה בידוע שניקב בכונס משקה, מאי איכא בין תנא קמא לר' יהודה, איכא [ביניהו כינו]ס על ידי הדחק, לתנא קמא הוי כינוס, לר' יהודה ד... לא הוי כינוס, ליכא כלי חרס מיטהר בהוצאת [מים אלא] גסט[רא].
<h2>דף מט:</h2>
מתני', כל אבר ש[יש בו צפו]רן יש [בו עצם, ויש שיש בו עצם וכו'], יש בו צפורן מטמא במגע [ובמשא ובאהל. אמר רב חסדא דבר זה] רבנו ה[גדו]ל, והוא ר' אל[קים יהיה בעזרו אמרו, יד שיש בה] שש אצבעות, אותה היתירה אם יש בה עצם [ואין בה צפורן] מטמאה במגע ובמשא ואינה מטמאה באוהל [שהיא] אינה איבר שלם, אמר ר' יוחנן ובשאינה נספרת על ג[ב היד], כלומר אינה עומדת בסדר האצבעות אלא כבשר הי[וצא] מן הסדר.
כל המיטמא מדרס, כגון כפה או סדין וכיוצא בהן, כדמפרשי במנחות פרק ג' [כ"ד ע"א], בהא מתניתין [כלים פ"כ מ"ו] סדין טמא מדרס ועשאו וילון כול', אלא מסיפא מודה ר' יוסי בשני סדינין המקופלין ומונחין זה על גבי זה וישב זב עליהן, שעליון מטמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס, מטמא טמאות מת כל דחזי למדרס כלי הוא ומטמא טומאת מת. ויש שמיטמא טומאת מת ואינו מטמא מדרס, כגון סאה וכיוצא בה, דתניא והיושב על הכלי, יכול כפה ת[רק]ב סאה [או] תרקב וישב עליו יהא טמא, תלמוד לומר אשר ישב עליו הזב, כל שמיוחד לישיבה מטמא, [יצא זה שאומ'] לו עמוד ונעשה מלאכתינו.
מתני', כל [הראוי לדון דיני נפשות] ראוי לדון דיני ממונות כמש[מעו, ויש שראוי לדון דיני] ממונות ואין ראוי לידון דיני נפשות, כ[גון ממזר וגר שאינם כשרים] לדון דיני נפשות וכשרין לדון דיני ממונות.
[מתני', כל] הכשר לדון כשר להעיד כמשמעו, ויש כ[שר להעיד ואין כשר] לדון, כגון סומא באחת מעיניו, ואע"ג [דכשר להעיד]... [נ' א'] ואמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה, כיון דא[יכא סתמא אחרינא] דמכשרת הסומא באחת מעיניו לד[ון דיני ממונות, דתנן דיני] ממונות דנין ביום וגומרין [בלילה, דיני נפשות דנין ביום] וגומרין ביום, [אלמא סומא כשר לדון] דיני ממונות, ומקשינן, ומאי [אולמיה דהאי סתמא מהאי] סתמיה, ופרקינן, [איבעית אימא] סתמא דהכי ...א דיחידאה הוא סתומה דאמ' ]אתיי]ן מתניתין לאיתויי סומה באחת מעיניו שפסול בדיני [ממונו]ת, ומני ר' מאיר היא, ואוקמה ביחידאה, ומתניתין דדיני ממונות סתומה אליבא דרבים, לפיכך נדחה היחיד מלפני הרבים, איבעית אימ' הכא גררא סתמא, וכיון דסתמא התם בהילכתא דדיני, התם עיקר, הילכך בההיא סמכינן, ור' יוחנן חזייה לההוא סומה באחת מעיניו דהוה דאיין דיני ממונות ולא אמר ליה ולא מידי.
<h2>דף נ.</h2>
מתני', כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין, דכל דחייב במעשר אוכל הוא ומטמא טומאת אוכלין, ויש שמטמא טומאת אוכלין, כגון חיה עופות דגין, ואין חייבין במעשר.
פיס', כל שחייב בפאה חייב במעשרות, [ש]אי[נו] חייב בפיאה אלא תבואה ואילנות, ואילו חייבין ל[הוציא מע]שר, ויש שחייב במעשר ואין חייב בפאה, כגון תא[ינה וירק, כלל אמרו] בפיאה, כל שהוא אוכל ונשמר [וגידולו מן הארץ ולקיט]תו כאחת ומכנסו לקיום חייב בפיאה... [ולקיטתו כאחת] למעוטי תאינה שאין לקיטתה כאחת [ומכניסו לקיום, למעוטי] ירק שאין מכנסו לקיום, הנה תאנה וירק... שאין חייבין בפיאה וחייבין במעשר... תנן [כל ש]משמרו במעשר כל שהוא אוכל ונשמר [וגידולו מן הארץ חייב] במעשר, ואילו לקיטתו כאחד ומכנסו [לקיום לא קת]אני, שמע מינה דאע"ג דאין לקיטתן [כאחד אם מכנסן לק]יום ח[ייבין] במ[עש]ר, אמר רבה בר בר [חנה אמר ר' יוחנן, עולשין שזרען מת]חלה למאכל בהמה ונמלך.0...
<h2>דף נז:</h2>
וסברה הרגשת עד הוא משוך ודאי מגופה אתא, וכמא עגול אמ' מעלמא אתי, הילכך טהורה, תא שמע, נמצא על שלה לאחר זמן טמאים בספק זיבה, נמצא דם על (העור) [העד] שלה, לאחר זמן טמאה האיש והאשה, דחישינן שמא לאחר עקירת הדם בא עליה, אמאי טמאים, והא לא ארגישה, ופריק, לעולם בדארגישה וסברה אימור הרגשת תשמש הוא, פי' הרגשתה תשמיש, ומשמע ...את אגמרה שלשה ספיקות [הראשונ]ה נמצא דם על בשרה כנגד בית תורפה ספק טמא ספק טהור טמא, נמצא דם על חלוקה ספק טמא ספק טהור טהורה, ובמגעות והסיטות הלך אחר רוב ימיה, אם רוב ימיה טמאה אמרינן כל מה שנגע[ה] וכל מה שהסיטה טמאין הן, ו[אע"ג] לא ארגישה, ופריק שמואל ואמר, קתני אם רוב ימיה בהרגשה חזיא טמאה, דאמרינן אימור הרגישה ולאו אדעתה.
אמר מר, על בשרה ספק טמא ספק טהור טמאה, על חלוקה ספק טמא ספק טהור טהורה, היכי דמי, אי מחגורה ולמעלה על בשרה אמאי טמאה כול', ופשוטה היא, ואסיקנה, אמר ר' ירמיה מדפתי מודה שמואל שטמאה שלא בהרגשה טמאה מדרבנן, [נ"ח א'] רב אשי אמר שמואל דאמר כר' נחמיה, דתנן [נ"ט ע"ב] ישבו על ספסל של אבן או על האצטבה שב(ר)מרחץ, ר' נחמיה מטהר, שהיה ר' נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתם, ואמרינן, בשלמא לרב אשי, דמוקים שמואל כר' נחמיה, היינו דקאמ' ר' בדקה בקרקע, [אלא לרב ירמיה מאי איריא קרקע] אפילו חלוקה שלא בהרגשה לא מטמאה, ופריק, לא מבעיא גלימא דלא מיבדק שפיר [ואיכא למימר מעלמא קאתי, אלא אפילו קרקע דמבדק שפיר], דודאי מגופה [אתי]א אימא תטמא, קא מש'לן כיון דלא בא בהרגשה לא מטמא, נמצא דם על עקיבה כול', בשלמא עקיבה עבד דנגע באותו מקום ומשום הכי טמאה, אלא ראש [גודלה מאי טעמא].0...
<h2>דף נח:</h2>
[ת"ר, לבשה שלשה חלוקין] הבדוקין ונמצא עליה כתמי[ם], אם [יכולה לתלות] תולה כלומר, תולה שלש [החלוקין, אם נמצא] הדם על [אחד] ואפילו בתחתון, לא עבדה אצל טבחין אפילו בעליון אינה תולה.
מתני', ותולה בכל דבר שיכולה לתלות, פיר' אם שחטה בהמה או חיה או עוף או הרגה הכינים, דם כל אילו נתז בחלוקה ואינו ספק, וכן כי [האי גוו]נא, תנינא להא דתנו רבנן, מעשה באשה שניתעסקה בקילור ונמ[צא דם] על הקילור ואמר ר' מאיר הקילור קוב... ורבי תלה בשרף שקמה, שהוא אס... ...ה בהמוצא ... שרף שקמה וקתאני הרג... נתעסק בכתמים או שישבה... [לדברי] אין קץ, שאין לך אשה טהורה לבעלה שאין לה כל מטה ומטה שאין בה כמה טיפי דם ממאכלות, לדברי חכמים אין סוף, שאין לך אשה שטמאה לבעלה, שכל דם שנמצא בסדין תולין אותו במאכולת, אבל נראין דברי ר' חנניה בן אנטיגנס מדברי ומדבריהן, שאומרין עד כמה תולין במאכולת עד כגריס של פול ואעפ"י שלא הרגה, ובדבריו אנו מודין, ולרבנן דאמרי תולה בין הרגה ובין לא הרגה, עד כמה, אמר רב נחמן בר יצחק תולה בפשפש עד כתרמוס, פשפש זה הוא רמש ויש לו דם הרבה [דומה לאלבאקה] ומצאוי הוא במשכבות [כיון דאמרי' תולה אם הכתם גדול עד כתירמוס תולה אותו בפשפש], וכאן דכת' להודיע סימניו כדי להיות מכירין בו, דתנו רבנן, פישפש ארכו כרחבו טעמו כריחו, ברית כרותה לו כל המוללו מריח בו, ארכו כרחבו לענין כתמים, שכל מקום שהרמש הזה שארכו מצוי בו, תולין בו כתם עד כתרמוס, וכן אם נתערב הרמש הזה בתוך מאכל והכניסו לתוך פיו, וכיון שלעס במאכל טעם בו טעם פשפש והריח בו ריחו, והוא ריח קשה ורע, ידע שודאי דמשהוא בתוך פיו, ואסור לו לבלעו אלא יפלוט אותו, דתנן במסכת תרומות פרק ח' [מ"ב] או שטעם פשפש לתוך פיו הרי זה יפלוט, וא... ...צא בו ברמש כל המוללו מריח בו, וכי ריחו וכטעמו אלא זה בלבד, ורמש זה מצוי בחזירין, לפיכך אמרו עיר שיש בה חזירין אין חוששין לכתמיה, שודאי מחמת הרמשים המצויין בה סילק הכתם, ויש אומ' שהחזירין [שו]פעין דם כבני אדם, ועוד מפני כי נבירין באשפתות ומוציאין חתיכות מטונפות.
עד כמה היא תולה, ר' חנניה בן אנטיגנוס אומר עד כגריס של פול, אמר רב הונא עד (כדגיס) [כגריס וכגריס אינה תולה, ורב חסדא אמר עד כגריס] וכגריס בכלל תולה, ושיעור גריס חצי פול יבש, ביותר מבגריס אינה תולה. לימא בעד ועד בכלל פליגי, דרב הונא סבר עד ולא עד בכלל ורב חסדא סבר עד ועד בכלל, ואמרינן, לעולם רב הונא סבר (אמ'ר' עולא) [אמר'] עד ועד בכלל (ואמ'ר' עולא לעולם רב הונא), ואמרינן נמי בדוכתא אחריתי עד ולא עד בכלל, ואידי ואידי לחומרא, ורב חסדא אמר בעלמא לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן, ושאני הכי דר' יוחנן [דא"ר אבהו כל כתמי חכמים וכו'].0...
<h2>דף נט:</h2>
האשה וא... [ספק מן] העלייה ספק מן המקור ... כי מטמא ר' מאיר [בספק, אבל לא] בספק ספקא, ה[איש והאשה] שעשו צרכיהן לתוך הספל ונ[מצא דם על] המים, ר' מאיר ור' יוסי מטהרין ור' שמעון מטמא, ומבעיא א' יושבת מה לי אמר ר' שמעון, ופשטנה, ר' שמעון מט[מא] אפילו ביושבת ומשתנת ונמצא [דם דאינה] תולה, איבעיא להו, איש ואשה עומדין מה לי אמר ר' שמעון דלא איט... והכי... להי כר' שמעון ל.0...
מתני', השאילה חלוקה לנכרית או לנידה ונמצא דם [על חלוקה] הרי זו תולה בהן, [ס' א'] וא[וקי רב] כי תולה [בנכרית הרואה] דם נידה, מדקתני... ונכרית, נכרית... נידה רואה אף על פי... או בראיה [ואף על פי שאינה רו]אה.
<h2>דף סא.</h2>
בדקה אחת מהן וראתה טהור, היא טהורה והאחרות טמאות, בדקו שתיהן ומצאו טהור, הן טהורות והאחר(ו)ת טמיאה, בדקו שלשתן ומצאו טהור, כולן [טמאות], למה הדבר דומה לגל טמא שנ[תערב בין שני] גלין טהורים, בדקו אחד מהם [ומצאו טהור, הוא] טהור ושנים טמאין כול', [שר' מאיר הוא] דאמר כל ד[בר] שהוא ב[חזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו] עד שתדע [לך טמאה היכן היא, מאי שנא בדם דלא פליגי ומאי] שנא בגל [דפליגי]... [מעשה בס]לע בית חורון שהיו מחזיקין בו טומאה ולא היו יכולים לבודקה מפני שהיא מרובה, הביא ר' יהושע בן חנניה סדינין ושראן במים ופירשן עליה, מקום טומאה ניגב מקום טהרה ונשאר לח, ובדקו ומצאו בור מלא עצמות. תנא, הוא הבור אשר מילא ישמעאל בן נתניה חללים, דכתיב והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליה וגו', וכי גדליה הרגן והלא ישמעאל הרגן, אלא מתוך שהיה [לו לחוש לעצת] יוחנן בן קרח שאמ' לו מלך [בני עמון שלח את יש]מעאל להכותך נפש [ירמיה מ'] ולא חש, [מעלה עליו הכתוב כא]ילו הוא הרגן. אמר רבא [האי לישנא בישא אע"פ דלקבול]י לא מיב[עי מיחש] ליה מבעי.0...
[מאי שנא רישא דלא מפליג], פיר' דלא קתאני אם נמצאת... תחת אמצעית ולא תחת החיצונה כול', אלא מקום שנמצא הדם כולן טמאות, ומאי שנא סיפא (דפליגי) [דמפליג], ופריק ר' יוסי, רישא כגון דגניין בצפא, פיר' שוכבות כולן ביחד בשורה אחת, סיפא דמשלפי שלופי, פיר' מתפרדות זו מזו.
<h2>דף סו.</h2>
תנו רבנן, [תולה בשומרת יום כנ]גד יום בשני שלה כול', [ושוין שתול]ה בשומרת יום כנגד יום [בראשון] שלה [ובי]ושבת על דם טהור [ובבתול]ה שדמיה טהורין. אמר רב חסדא, טמא וטהור שהלכו בשני שבילין, אחד טמא ואחד טהור, באנו למחלוקת [רבי] ורבן שמעון בן גמליאל, ודחי רב אדא בר אהבה, עד כאן לא אמר ר' דאינה תולה הטהורה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה כדי להחזיקה בטמאה ש[הרי שומרת יום] היא טהו' היא ושתיהן שות, אבל הכא דאחד ודאי טמא, מאי קא מפסיד רבן [גמליאל, ופרי]ק אין יכולה הוא עכשיו [להיות טהורה דהא] טבילה בעי, איתמר נמי אמר ר' [יוסי בר' חנינה, טמא וטהור] ואפילו [טהור ו]תלוי (הולך) [תולה טמא בתלוי וטהור בטהור] לדברי הכל. בעיא [מיניה ר' יוחנן מרבי יהו]דה בר ליוואיי, מהו [לתלות כתם בכתם]... שאחת מצויה והכתם בחלוקה.0...
<h2>דף עב:</h2>
שכבר שלמו ימי זיבת[ה] ... מיכן ולהבא דם נידה הוא, ואינה מצטרפת ראייתה מיום י"ב לראייתה ביום י"א, שיום י"א תשלום ימי זיבה ויום י"ב הוא תחלת ימי נידה, איכא דמתני להא דר' יוחנן וריש לקיש דר' אלעזר בן עזריה, דתניא אמר לו ר' אלעזר בן עזריה, עקיבא, אפילו אתה מרבה כל היום כולו בשמן איני שומע לכם, אלא חצי לוג שמן לתודה ורביעית יין לנזיר וי"א יום שבין נידה לנידה הלכה למשה מסיני, וכבר פירשנו למעלה כי ההלכה המסורה למשה בסיני כך היא, בתחלת ראיית נידה כל אשה להיות סופרת כל ימיה מתחלת ראייתה דם נידה, ואחרי אלו שבעת ימי נידה י"א יום, ונקראין ימי זיבה, ואחרי אלו י"ח יום שהן ימי זיבה חוזרת לז' ימי נידה, ואחריהן י"א יום ימי זיבה וחוזרת חלילה, וכן ראוי לה להיות סופרת כעניין הזה כל ימיה, ואילו ז' ימי נידה בין אם רואה יום אחד בין שני [ימים]... ראת... ימי נידה כן ...הרה לבעלה אינה צריכה ז' נקיים שנא' [ויקרא ט"ו] שבעת ימים תהיה בניד' כל ז', אבל אלו י"א יום שבין נידה אי זו יום ראתה דם שומרת יום כנגד יום וזו היא זבה קטנה, ואם לא ראתה ביום השני טובלת וטהורה, ואם ראתה גם ביום הב' שומרת יום אחד כנגד ב' ימים ש[ר]אתה, ואם לא ראתה בג' טובלת וטהורה, ואם ראתה גם ביום הג' הנה ראת הג' ימים רצופין הרי היא זבה גמורה צריכה לישב אחרי שיסתלק הדם ממנה ז' ימים שלימים מעת לעת נקיים, ויום שפוסקת בו דמה אינה סופרתו למנין נקיים, וזה הדין בימי זובה כל יום אחד שראת שומרת יום כנגדו, וכן לשני ימים שומרת להן יום אחד, ראת ג' ימים רצופים צריכה ז' נקיים זולתו יום י"א, שאם ראתה דם יום י"א, שהוא תשלום ימי זיבה, אין צריך שימור יום אחד כנגדו, אלא טובלת בלילה ונטהרה, וזו היא חלוקת ר' יוחנן וריש לקיש, דאמרינן נמי הלכה כר' יוחנן.0...
